הגיגים

טעמי המקרא ודקדוקי קריאה - זוטות ויקהל פקודי

- 06/03/2010 ב-21:14:21
כותרת הודעה: זוטות ויקהל פקודי
א' ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר - הפסק אחרי שני.
התיבה משזר מופיעה רק בספר שמות, ותמיד אחרי התיבה 'שש', חוץ מפה. בדרך כלל אין סילוק עומד לבדו אחרי אתנח, אלא פה נראה כי רצו למנוע אי-הבנה, שלא נבין שהשני משזר, כי הרי הכל יחד משזר.

ב' ולעומת הפסוק הנ"ל:
וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים וערת אילם מאדמים וערת תחשים הביאו - הפסק אחרי 'ועזים' כדרך הקריאה, ולא אחרי 'תחשים'.

ג' וקצֵץ פתילם - 'צ' צרויה.
ואצל חזקיה (מל"ב יח) 'צ' פתוחה: קצץ חזקיה. ההבדל כנראה שאצלנו נשוא ומושא לעומת חזקיה ששם נשוא ונושא, שנחשבים קשורים יותר ודורשים ניקוד של חיבור. ואצלנו צירי מהווה ניקוד של הפסק קל. ככה לפי בן-דוד (עמוד 122).

ד' ונתתה את מזבח הזהב לקטרת - גרשיים בתיבה 'ונתתה'.
בספר 'הורית הקורא' וכן גם בספר 'טעמי המקרא' כתבו כלל: אם היה אחר הטרס (=גרש) רביע לא יהיה משרתו עמו בתיבתו. כלומר, לפני פשטא, תביר, זרקא יש גרש לבדו (או גרשיים כמובן), אבל לפני רביע קדמא גרש בתיבה אחת. אצלנו דוגמת הגרשיים, אבל יש גם יוצאים מן הכלל: דגנך (דברים ז) – אולי בהשפעת התלשא, לכל-האתות (סוף דברים) ועוד כמה. והיפוכם: ויברכם (בראשית מח) – כנראה בגלל התאמת התיבה לגעיה כבדה סדירה במבנה לא משובח, והיתה (ארבע פעמים, בגלל געית-שוא), ועוד.
- 09/03/2010 ב-15:18:29
כותרת הודעה:
בעניין והיתה
תוכנת כתר בר אילן, קורן וקסוטו (ירושלים תשיג) אינם מביאים את געיית השוא בתורה
אלא רק בנביאים.
דותן וברויאר בכל מקום (באותם ארבעת המקומות).
יש לזה הסבר?
- 09/03/2010 ב-20:14:38
כותרת הודעה: Re: זוטות ויקהל פקודי
אליהוא כתב/ה:
ג' וקצֵץ פתילם - 'צ' צרויה.
ואצל חזקיה (מל"ב יח) 'צ' פתוחה: קצץ חזקיה. ההבדל כנראה שאצלנו נשוא ומושא לעומת חזקיה ששם נשוא ונושא, שנחשבים קשורים יותר ודורשים ניקוד של חיבור. ואצלנו צירי מהווה ניקוד של הפסק קל. ככה לפי בן-דוד (עמוד 122).


התשובה לא כל-כך חזקה...

ויצויין שבשרש קדש אין הבדל - "וקדַש את-ראשו ביום ההוא" גבי נזיר.
וכן "קדַש המלך את-תוך החצר" מ"א ח,סד.
- 09/03/2010 ב-20:23:18
כותרת הודעה:
בעניין והיתה תשובת פרופ' יוסי עופר:
ייבין, כתר, עמ' 135-134 מציין כי בכ"י ל יש געיה בבמדבר כז, יא - וכנגד זה בחמישה כתבי יד טברנים עתיקים ומשובחים אין געיה - ב ש ש1 ל1 ל3.

ופרט לכך בתיבות דומות במבנה שלהן אין געיה כגון ונפלה (יהושע ו, ה; יח' מז, יד) ויספה (ישעיהו לז, לא).

יש אפוא בסיס לנוסח בלא געיה, ואין צורך להיסמך על קורן וקאסוטו דווקא.


אבל (!) במילה שלנו (והיתה - בכל ארבע היקרויותיה במקרא) נמסר בספר החילופים על מחלוקת בן אשר ובן נפתלי - ב אשר קורא אותן בגעיה ובן נפתלי בלי געיה.


לכן הכריע הרב ברויאר שיש לסמן געיה במילה זו (ראו הנוסח ומקורותיו לבמדבר כז, יא).


וקל וחומר הדברים, שלפי שיטת מהדיר 'מקראות גדולות הכתר' השואף תמיד למצוא את נוסח בן אשר, יש לסמן פה געיה.


ראוי אפוא להביא את הדברים לפני פרופ' מנחם כהן ולהציע לו להוסיף געיה.


בברכה,


יוסף עופר

אני מודה לו בכאן על התשובה שהיא ממש קילורין לעינים.
ובענין קצץ בפתח או צירי אני מצטרף לשחל שההסבר אינו מסביר.
- 23/02/2011 ב-21:29:52
כותרת הודעה:
ויאמרו אל-משה לאמר - פשטא, מונח זקף!
וזה דומה ל'וידבר ה' אל משה לאמר', שגם שם חובר משה אל לאמר.

ויען כי פורים עומד בפתח (אולי תקראו במבטא אשכנזי, כאילו פורים עומד בפסח)

הידעתם את שם משפחתו של משה? לא, איננו 'רבנו' אלא 'לאמר'.
ואם תאמר, הרי לא רק נאמר במשה אלא 'גם בנו דבר',
אומר כי אמת ויציב, אבל מי הם 'בנו'? אחיו ואחותו, שגם הם במשפחה.
וכן כתוב 'אל משה ואל אהרן לאמר' - הרי שניהם אוחזים באותו שם משפחה, כיאה לאחים.
- 23/02/2011 ב-22:37:34
כותרת הודעה:
שלחתי את העתק מכתבו של פרופ' יוסי עופר לאתר מכון ממרא.
- 23/02/2011 ב-22:49:05
כותרת הודעה:
באלו ארבעה פסוקים בדיוק מדובר בעניין געיות השוא?
- 27/02/2011 ב-08:47:13
כותרת הודעה:
מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא (אתנח) מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה (שמות לו ה).
לפי פשוטו של מקרא ההטעמה תמוהה, שכן הכוונה: מרבים העם להביא יותר מכדי העבודה, ואם כן האתנח קוטע את המשפט באמצעו.
אולם התרגומים מתרגמים את מילת 'מדי' במילת 'מיסת' שפירושה בערך 'די העבודה', נראה שהם מתייחסים למ"ם כאילו איננה [עיין ראב"ע]. לפיכך יתכן שיש כאן שני משפטים: א - מרבים העם להביא; ב - די העבודה למלאכה, כלומר: העבודה מספיקה למלאכה. לפי זה מובנת הטעמת הטעמים.
- 27/02/2011 ב-08:50:02
כותרת הודעה:
וַיִּצֹק אַרְבַּע טַבָּעֹת (לה ח).
אין דגש בצד"י, כלומר: השורש יצק לא מתנהג בענין זה לפי הכלל של פי"ץ בקעת גר [הכלל הזה אומר ששרשים המתחילים ביו"ד צד"י ומסתיימים באחת האותיות של בקע"ת ג"ר, היו"ד שלהם מתנהגת כמו נו"ן, וחסרונה מצריך דגש אחריה.].
אבל מה שלא הבנתי הוא מדוע אם כן אין אומרים 'ויֵצֶק' [מלעיל] על משקל וישב, וירד, וילך, ודומיהם.
- 27/02/2011 ב-11:34:51
כותרת הודעה:
והיתה בקדמא ואזלא ובגעית שווא (בבר-אילן טרם תיקנו....)

1. במדבר כז,יא:
וְאִם-אֵ֣ין אַחִים֘ לְאָבִיו֒ וּנְתַתֶּ֣ם אֶת-נַחֲלָת֗וֹ לִשְׁאֵר֞וֹ הַקָּרֹ֥ב אֵלָ֛יו מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ וְיָרַ֣שׁ אֹתָ֑הּ וְהָ֨יְתָ֝ה לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לְחֻקַּ֣ת מִשְׁפָּ֔ט כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶת-מֹשֶֽׁה׃ פ
2. ישעיהו כח,ד:
וְֽהָ֨יְתָ֝ה צִיצַ֤ת נֹבֵל֙ צְבִ֣י תִפְאַרְתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר עַל-רֹ֖אשׁ גֵּ֣יא שְׁמָנִ֑ים כְּבִכּוּרָהּ֙ בְּטֶ֣רֶם קַ֔יִץ אֲשֶׁ֨ר יִרְאֶ֤ה הָרֹאֶה֙ אוֹתָ֔הּ בְּעוֹדָ֥הּ בְּכַפּ֖וֹ יִבְלָעֶֽנָּה׃ ס
3. ירמיהו ז,לג:
וְֽהָ֨יְתָ֝ה נִבְלַ֨ת הָעָ֤ם הַזֶּה֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֣ת הָאָ֑רֶץ וְאֵ֖ין מַחֲרִֽיד׃
4. יחזקאל ה,טו:
וְֽהָ֨יְתָ֝ה חֶרְפָּ֤ה וּגְדוּפָה֙ מוּסָ֣ר וּמְשַׁמָּ֔ה לַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר סְבִיבוֹתָ֑יִךְ בַּעֲשׂ֩וֹתִי֩ בָ֨ךְ שְׁפָטִ֝ים בְּאַ֤ף וּבְחֵמָה֙ וּבְתֹכְח֣וֹת חֵמָ֔ה אֲנִ֥י ה֖' דִּבַּֽרְתִּי׃
אם אינך רואה טעמים העתק לוורד עם גופן תומך טעמים.
- 27/02/2011 ב-11:46:55
כותרת הודעה:
ר' פייסח,

בפ"י יש כידוע וישב
ויש גם ויירא
אתה יכול לטעון שהוא מתנהג לפי פ"י שמשקל אפעול,
וישב וילך הם פ"י אחר.
בחיפוש בכתר בר-אילן מתברר שחוץ מישעיה מד ג כִּ֤י אֶצָּק-מַ֙יִם֙ עַל-צָמֵ֔א וְנֹזְלִ֖ים עַל-יַבָּשָׁ֑ה אֶצֹּ֤ק
הרי יש בו התנהגות פ"י ובמלכים א כב לה על משקל ל"ה! וַיִּ֥צֶק דַּֽם-הַמַּכָּ֖ה
מעניין מאוד!
- 27/02/2011 ב-14:18:50
כותרת הודעה:
אליהו כתב/ה:
ר' פייסח,

בפ"י יש כידוע וישב
ויש גם ויירא
אתה יכול לטעון שהוא מתנהג לפי פ"י שמשקל אפעול,
וישב וילך הם פ"י אחר.
בחיפוש בכתר בר-אילן מתברר שחוץ מישעיה מד ג כִּ֤י אֶצָּק-מַ֙יִם֙ עַל-צָמֵ֔א וְנֹזְלִ֖ים עַל-יַבָּשָׁ֑ה אֶצֹּ֤ק
הרי יש בו התנהגות פ"י ובמלכים א כב לה על משקל ל"ה! וַיִּ֥צֶק דַּֽם-הַמַּכָּ֖ה
מעניין מאוד!

גם אם זה משקל אפעול, עדיין זה היה יכול להיות מלעיל, דוגמת שורשי ע"ו: ויקם, וימות, וירום תולעים, ועוד.
לגבי 'ויצק דם המכה' מסופקני בו שמא הוא צורת הפעיל על משקל וינחם, וילחם.
- 27/02/2011 ב-15:12:08
כותרת הודעה:
צורה זו מוכרת אבל אמרנו שמשקל ויירא אינו כמשקל וישב
הראשון מלעיל והשני לא.
וילחם וינחם הם בנין נפעל שלמים.
אנו דנים בפ"י יש גם וייבש (מלכים א יז ז) גם הוא מלרע.
- 27/02/2011 ב-20:12:30
כותרת הודעה:
כוונתי 'וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו'
'להלחם בישראל'
- 28/02/2011 ב-01:11:45
כותרת הודעה:
אליהו כתב/ה:
והיתה בקדמא ואזלא ובגעית שווא (בבר-אילן טרם תיקנו....)

1. במדבר כז,יא:
וְאִם-אֵ֣ין אַחִים֘ לְאָבִיו֒ וּנְתַתֶּ֣ם אֶת-נַחֲלָת֗וֹ לִשְׁאֵר֞וֹ הַקָּרֹ֥ב אֵלָ֛יו מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ וְיָרַ֣שׁ אֹתָ֑הּ וְהָ֨יְתָ֝ה לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לְחֻקַּ֣ת מִשְׁפָּ֔ט כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶת-מֹשֶֽׁה׃ פ
2. ישעיהו כח,ד:
וְֽהָ֨יְתָ֝ה צִיצַ֤ת נֹבֵל֙ צְבִ֣י תִפְאַרְתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר עַל-רֹ֖אשׁ גֵּ֣יא שְׁמָנִ֑ים כְּבִכּוּרָהּ֙ בְּטֶ֣רֶם קַ֔יִץ אֲשֶׁ֨ר יִרְאֶ֤ה הָרֹאֶה֙ אוֹתָ֔הּ בְּעוֹדָ֥הּ בְּכַפּ֖וֹ יִבְלָעֶֽנָּה׃ ס
3. ירמיהו ז,לג:
וְֽהָ֨יְתָ֝ה נִבְלַ֨ת הָעָ֤ם הַזֶּה֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֣ת הָאָ֑רֶץ וְאֵ֖ין מַחֲרִֽיד׃
4. יחזקאל ה,טו:
וְֽהָ֨יְתָ֝ה חֶרְפָּ֤ה וּגְדוּפָה֙ מוּסָ֣ר וּמְשַׁמָּ֔ה לַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר סְבִיבוֹתָ֑יִךְ בַּעֲשׂ֩וֹתִי֩ בָ֨ךְ שְׁפָטִ֝ים בְּאַ֤ף וּבְחֵמָה֙ וּבְתֹכְח֣וֹת חֵמָ֔ה אֲנִ֥י ה֖' דִּבַּֽרְתִּי׃
אם אינך רואה טעמים העתק לוורד עם גופן תומך טעמים.

האם בכונה חסרה געית השוא בפסוק הראשון?
- 28/02/2011 ב-23:19:38
כותרת הודעה:
לא זה טעות בשיקול של בעלי מפעל כתר בר-אילן
כתבתי על זה בגליון שלי, בדוק אם לא הכנסתי גם להגיגים
- 01/03/2011 ב-08:42:59
כותרת הודעה:
לפסח
ערכתי את הערתי ההיא ועמך הסליחה,
מעניין שבמקומות בבנין קל שיצק דגוש הוא במדבר (גוף ראשון) ואחד מהם בקמץ חטוף.
- 01/03/2011 ב-21:22:02
כותרת הודעה:
אליהו כתב/ה:
צורה זו מוכרת אבל אמרנו שמשקל ויירא אינו כמשקל וישב
הראשון מלעיל והשני לא.
וילחם וינחם הם בנין נפעל שלמים.
אנו דנים בפ"י יש גם וייבש (מלכים א יז ז) גם הוא מלרע.

הוא אשר אמרתי: בשרשי פ"י הן קל והן נפעל באים מלעיל כשיש ו"ו ההיפוך בראשם. הדוגמא של 'ויַרְא' [קל] או 'ויֵרָא' [נפעל], הן חריגות כמדומני ואינן יכולות ללמד על הכלל. מן הסתם גרמה לכך העובדה שהא' גרונית, ואם השורש היה בא מלעיל, היתה הא' נעלמת ורק הרי"ש היתה נשארת. אבל שאר השרשים באים מלעיל, לפיכך חוזר אני ושואל: אם יצק מתנהג לפי הכלל של פי"ץ בקעת גר, היינו צריכים לראות דגש בצד"י, ואם לא - מדוע אינו בא מלעיל כשאר שרשי פ"י.
- 01/03/2011 ב-23:04:36
כותרת הודעה:
בדרך הביתה חשבתי על וייקץ בפתח
אבל אצל נוח וייקץ מלעיל.
ושוב וירא הוא משורש ראה, ויירא אינו שונה מוייבש, מצאנו ירא בסוף פרשת שמות ועוד, גם וישב כדבריך, אבל
בקיצור, על משקל אפעל אינני שואל (לא שכחתי את וייקץ של נוח)
משקל אפעול, קשה לי לחשוב על שורשים אחרים להשוואה,
אבל מתנהג כמו ויכתוב בשלמים [מלרע], וחסרון הדגש מראה על חירק מלא: וייצוק
- 02/03/2011 ב-14:46:59
כותרת הודעה:
וייבש הוא קל או נפעל?
מכל מקום גם הוא חריג מצד זה שאינו מלעיל, וזה מעניין. אבל פשיטא שלא יבוא דגש בבי"ת, שהרי אינו משרשי פי"צ.
השאלה שלי היא מדוע יצ"ק מתנהג אחרת משרשי פי"צ.
- 02/03/2011 ב-14:55:11
כותרת הודעה:
וייבש הוא קל, אינך מוצא נו"ן ולא תשלום הנו"ן בדגש.
בעצם לולא הדוגמה מישעיה מד ג הייתי מסלק אותו מהרשימה.
גם יצר אינו מתנהג תמיד לפי הכלל
וייצר לעומת אצרך בבטן,
אולי צריך לעשות "חושבים"
על שתי הדוגמאות,
וכבר מישהו העיר אצלי שמלבד יצא אין כמעט או בכלל פי"ץ לא בקע"ת ג"ר.
- 02/03/2011 ב-21:39:46
כותרת הודעה:
כמדומני שאני הוא זה שהעיר אצלך פעם על הכלל של פי"ץ בקעת גר, אבל אינני זוכר כעת מה היתה ההערה.
לגבי יצר, מכל שבעים ושנים מופעיו במקרא [אליבא דתוכנת הכתר] יש סך הכל שני מקרים של 'וייצר', ואחד של 'אצרך', בשאר המקרים אין היו"ד שמוטה וממילא אין מה לדבר על הדגש. אמנם מדין 'רוב' אתה צודק, אבל לא נראה לי שלפי שני מקרים אפשר לבנות בנין. ובר מן דין: לכל הפחות 'וייצר' בא מלעיל כדרך שרשי פ"י רגילים.
אבל השורש יצק מופיע הרבה פעמים במקרא בלי הדגש בצד"י, הרבה יותר מהפעמים שבהם הוא מופיע עם דגש.
עיינתי עוד בנושא, וזה מה שהעליתי בחכתי:
הנה מופעיו השונים של השורש שבהם הוא מתנהג כפ"י רגיל, או כמעט רגיל:
א. הצורה 'לָצֶקֶת' או 'בְּצֶקֶת' [על משקל לרדת, ללכת, לשבת] מופיעה פעמיים. זה ממש כדרך שרשי פ"י רגילים.
ב. 'וַיִּצֶק דם המכה' (מ"א כב לה, מלעיל), זה דומה מאוד לשרשי פ"י, אמנם היה מתבקש אולי 'וַיֵּצֶק', אבל זה כמו 'וַיִּיצֶר'.
ג. 'וַיִּצְקוּ לאנשים לאכול' (מ"ב ד מ), על משקל 'כִּי לֹא יִשְׁנוּ' (משלי ד, טז).
ד. צורת הָפְעַל, דהיינו מוּצָק, הוּצַק, יוּצַק, בלי דגש בצד"י – מופיעה לפחות 15 פעמים. זה שוב בדיוק בהתאם לשרשי פ"י.
ה. צורת מפעיל מופיעה פעם אחת בהתאם לפ"י: והיא מוֹצָקֶת (מ"ב ד ה, לפי הקרי, גם הכתיב מתאים: מֵיצָקֶת).
לעומת זאת יש ארבעה מופעים של השורש המתנהג שלא כדרך שרשי פ"י [אלא לפי הכלל של פי"ץ בקעת גר, דהיינו: חסרון היו"ד דוגש את הצד"י]. פעמיים בבנין הפעיל: וַיַּצִּקֻם לִפְנֵי ה' (יהושע ז כג), וַיַּצִּקוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים (ש"ב טו כד), ופעמיים בעתיד של בנין קל: כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא... אֶצֹּק רוּחִי (ישעיה מד ג).
ראינו שהשורש מתנהג כפ"י רגיל, הרבה יותר מאשר כפי"ץ. מה שאני לא מבין הם מקומות הכלאיים שבהם השורש מציג התנהגות שהיא בחלק כפ"י רגיל, ובחלק כפי"ץ. הדוגמא שהבאתי היא הצורה יִצֹק, או וַיִּצֹק, או וַתִּצֹק [כולן בלי דגש] שמופיעה 12 פעמים. השורש מתנהג מצד אחד כפ"י רגיל, בכך שאין דגש. ומצד שני הוא מתנהג כפי"ץ בכך שהמילה מלרע ולא 'וַיִּצֶק' [כמו שבאמת מופיע פעם אחת בתנ"ך] או 'וַיִּצָק' בקמץ חטוף, אם זה משקל אפעול כמו שכתב אליהו.
אלא שלאחר שנזכרתי בשורש יש"ן, רפתה תמיהתי קצת. אמנם צורת היחיד 'יִישָׁן' מופיעה תמיד ביו"ד כפולה, וכך היה מתבקש גם ב'ייצק', אם זה מתנהג כפ"י רגיל. אבל מכיון שמצאנו גם את 'כִּי לֹא יִשְׁנוּ' דמשלי, אפשר שאין הדבר נורא כל כך.
- 02/03/2011 ב-23:36:35
כותרת הודעה:
תודה אנו די מתקרבים,
הדוגמה בסוף של ישנו אם זה במובן שינה חסרון היו"ד אינו אומר כלום
כי כתיב חסר (חירק מלא בלי יו"ד) מצוי במקרא.
ובעצם גם חסרון הדגש של יִצוק מוכיח על חירק מלא.
לצקת אינו מוכיח כ"כ כי גם בחפ"נ מצאנו גַעַת או גֶּשֶׁת
אבל תודה על הדוגמות מהפעיל.

אולי צריך לנסח את פי"ץ בקעת גר, שלפעמים יש דגש על דרך פ"נ,
אבל לפעמים נוהג על דרך פ"י, ובפ"י יש כמה משקלים: ביניהם וישב לעומת ויירא.
- 03/03/2011 ב-20:38:57
כותרת הודעה:
אמנם בד"כ חסרון יוד אינו מוכיח, אבל נראה לי שהעובדה שוייקץ ויישן תמיד מופיעי בשני יודי"ן, אומרת משהו.
- 02/12/2012 ב-17:07:12
כותרת הודעה:
פסח כתב/ה:
אמנם בד"כ חסרון יוד אינו מוכיח, אבל נראה לי שהעובדה שוייקץ ויישן תמיד מופיעי בשני יודי"ן, אומרת משהו.


הדיון מעניין מאוד. הגעתי אליו כאשר התעוררתי לאחרונה גם אני אודות 'ויצק' רפה הצד"י.

ולגבי 'וייקץ' - 'ויישן', שמא מצאנו כאן שוב קשר של משמעות בין שורשים, הפעם דווקא במשמעות ההפוכה, כאשר אותה כפילות של יו"ד היא המקשרת אותם?
- 02/12/2012 ב-20:57:49
כותרת הודעה:
מה אתה רואה כאן במיוחד? הלא ברור ששני השורשים מתחילים ביו"ד
- 03/12/2012 ב-19:36:47
כותרת הודעה:
אני רואה במיוחד ששני שורשים אלו אשר כאמור משמעויותיהם הפכיות זו לזו, שניהם מופיעים בצורה ייחודית של חירק מלא בתחילתם, לעומת רוב ככל שאר השורשים המתחילים ביו"ד, וכפי שעלה מהתכתבותך עם ר' אליהו.
- 09/03/2013 ב-21:11:43
כותרת הודעה:
חָמֵשׁ אַמּוֹת אָרְכּוֹ וְחָמֵשׁ-אַמּוֹת רָחְבּוֹ (לח, א).
מדוע 'חמש אמות' הראשון אינו מוקף, והשני מוקף?
- 11/03/2013 ב-21:21:41
כותרת הודעה:
השאלה בהחלט במקום. יתכן שרחל משיח כתבה על זה משהו.
לא מצאתי ב'מערכות מקבילות', אבל יש התיחסות למקומות שיש פעם מקף ופעם טעם
(לרוב מרכא או מונח).
הצעתי היא שאילו היה שם מקף בחצי הראשון, אז היה קושי מוסיקלי לקרא את הפסוק.
אבל אילו היתה קדמא ב'חמש' השני, לא היה קושי.
אלא בדיוק על מקרים כאלה דנה רחל משיח, כי הכל תלוי בהרגשת הקורא,
והסטטיסטיקה מראה שיש רק סיכוי (לצד אחד) יותר כאשר מתמלאים תנאים מסוימים.
וכנראה המקרה הזה נוטה לבכר מקף על פני קדמא.
- 17/03/2013 ב-21:57:29
כותרת הודעה:
כיוצא בזה

וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַל־חַטָּאת֧וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֛א
וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַ֣ל שִׁגְגָת֧וֹ אֲשֶׁר־שָׁגָ֛ג


כִּ֣י חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֨יךָ֙ הִ֔וא
כִּֽי־חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֨יךָ֙ נִתְּנ֔וּ
- 17/03/2013 ב-22:12:42
כותרת הודעה:
יש הבדל בין הדוגמות שהבאת, שלא מצאתי בדוגמות של פסח.

שגגתו נחשבת תיבה ארוכה, כי (לפחות לדעת חלק מחכמי המסורה) השוא נע!
ובעצם יש פנ הוכחה נוספת למי שסבור שהוא שוא-נע, וכל הטענות נגד כללו של אליהו בחור מופרכות לענ"ד. (חכה לאילהו שיתרגז...)

נתנו ארוכה מ'הוא', ולכן היא גוררת מבנה 'ארוך יותר' בתיבות לפניה.
- 18/03/2013 ב-00:18:41
כותרת הודעה:
יפה, אליהוא!
אתה עושה לי יחסי ציבור יותר טוב ממה שאני בעצמי יודע.
- 18/03/2013 ב-19:47:33
כותרת הודעה:
אליהוא ופסח
כאן הסכמתם שלא ישפיע חלק הפסוק שמחוץ לתחום הפשטא על תחום הפשטא!
http://www.hagigim.com/modules.php?name=Forums&file=viewtopic&t=22461

גם אני חשבתי על נע ונח של שגגתם, וכתבתי לשיטה שהוא נח
- 19/03/2013 ב-02:00:23
כותרת הודעה:
צודק, שחל.
כל הזמנים הם שעון ישראל (GMT + שעתיים)
Powered by phpBB 2.0 .0.6 © 2001 phpBB Group