דקדוקי קריאה נח

בספרי התורה הכתובים על קלף ומשמשים בבית הכנסת לא מופיעים סימני פיסוק ואף לא חלוקה לפסוקים (למעט ספרי התורה של העדה התימנית בהם מופיעים סימונים לסוף פסוק, אתנח וזרקא, בעזרת חריטה על גבי הקלף). המסורת העברית העבירה בעל-פה את סימני ההפסקות, ודבר זה הוביל לעתים לשינויי גרסאות, שבאו לידי ביטוי במחלוקת בגמרא קידושין ל,א ובנדרים לח,א אודות חלוקת הפסוק "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־יְהוָה" (שמות יט,ט) לשלושה חלקים. כך החל תהליך מסירת הניקוד והטעמים, המהווים סימני פיסוק, בהעברת המסורה. [מתוך ויקיפדיה]

דקדוקי קריאה נח

הודעהעל ידי אליהו » 10 אוקטובר 2015, 23:06

דקדוקי קריאה והדרכה לקורא בפרשת נח ובהפטרה ובראשון של לך-לך
ו ט הִֽתְהַלֶּךְ-נֹֽחַ׃ געיה בה"א הראשונה
ו יג וְהִנְנִ֥י: נו"ן ראשונה בשווא נח על אף הקושי, כן הדבר גם בפס' יז
ו טז אַמָּה֙: האל"ף בפתח והמ"ם אחריה בדגש חזק . מִלְמַ֔עְלָה: למ"ד ראשונה אינה דגושה והיא בשוא נח, וכן בכל המקרא. תַּחְתִּיִּ֛ם: התי"ו השנייה בחירק חסר ואחריה יו"ד, מנוקדת אף היא בחירק ובדגש חזק. דומה הדבר בתיבה הבאה שְׁנִיִּ֥ם
ו יז ר֣וּחַ חַיִּ֔ים: יש להקפיד על הפרדת התיבות, כן הדבר גם בהמשך
ו כ שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל יָבֹ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ לְהַחֲיֽוֹת: ישנם קוראים המבלבלים מקרא זה לבין קודמו שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל תָּבִ֥יא אֶל-הַתֵּבָ֖ה לְהַחֲיֹ֣ת אִתָּ֑ךְ ומוסיפים אחריו את התיבה 'איתך' הבאה בקטע הראשון בלבד
ו כא לְאָכְלָֽה: האל"ף בקמץ קטן
ז ב תִּֽקַּח-לְךָ֛: געיה בתי"ו
ז ד אֶֽת-כָּל-הַיְקוּם֙: היו"ד בשווא נח
ז ז וַיָּ֣בֹא נֹ֗חַ: טעם נסוג אחור ליו"ד, אין להשגיח בספרים (קורן ביניהם) המטעימים מלרע
ז יא כָּל-מַעְיְנֹת֙: שני שוואים רצופים, העי"ן בשווא נח והיו"ד אחריה בשווא נע, כן הדבר גם בהמשך ח ב
ז יד כֹּ֖ל צִפּ֥וֹר כָּל-כָּנָֽף: טעם טפחא בתיבת כֹּ֖ל
ז יז וַתָּ֖רָם: הרי"ש בקמץ קטן
ז יט גָּ֥בְר֛וּ: הטעמה משנית של מרכא בגימ"ל
ז כב בֶּחָרָבָ֖ה: העמדה קלה בבי"ת להדגשת הסגול המורה על מיודע
ז כג וַיִּ֝מַֿח: הטעם ביו"ד והמ"ם אינה דגושה . אֶֽת־כָּל־הַיְק֣וּם׀ אֲשֶׁ֣ר׀ שני לגרמיה מתרדפים (רצופים); וַיִּמָּח֖וּ: במלרע והמ"ם דגושה. וַיִּשָּׁ֧אֶר: במלעיל
ח א וַיָּשֹׁ֖כּוּ: שׁי"ן ימנית בחולם והכ"ף אחריה דגושה
ח ד וַתָּ֤נַח: הטעם בתי"ו
ח ז וַיְשַׁלַּ֖ח אֶת-הָעֹרֵ֑ב: מלשון 'לְשַלֵּח' וכן ח וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת-הַיּוֹנָ֖ה כן גם בפסוק יב וַיְשַׁלַּח֙ אֶת־הַיּוֹנָ֔ה ובדומה בפסוק י וַיֹּ֛סֶף שַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה אך בהמשך ט וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙, מלשון 'לִשְׁלוֹחַ'
ח י שַׁלַּ֥ח: השי"ן בפתח והלמ"ד דגושה, אין כאן לשון עבר
ח יב וַיִּיָּ֣חֶל: יו"ד ראשונה דגושה בחירק חסר, יו"ד שנייה דגושה אף היא ובקמץ
ח יג חָרְב֥וּ: החי"ת בקמץ רחב והרי"ש אחריה בשווא נע, כן הדבר גם בהמשך הפסוק
ח יז בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכָל-הָרֶ֛מֶשׂ: שני תביר רצופים
ח יח וַיֵּ֖צֵא-נֹ֑חַ: תיבה אחת, ביו"ד מאיילא כטעם משנה
ח יט כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל-הָאָ֑רֶץ: טעם טפחא בתיבת כֹּ֖ל
ח כא לֹֽא-אֹ֠סִף: מילים מוקפות, הלמ"ד בגעיא לא בטעם מונח
ט ט הִנְנִ֥י: נו"ן ראשונה, על אף הקושי, בשווא נח
ט יג בֶּעָנָ֑ן: העמדה קלה בבי"ת להדגשת הסגול המורה על מיודע וכן הדבר גם בהמשך הפרק
ט יד בְּעַֽנְנִ֥י: נו"ן ראשונה בשווא נע
ט כד וַיִּ֥יקֶץ: במלעיל. אֲשֶׁר-עָ֥שָׂה ל֖וֹ: טעם נסוג אחור לעי"ן
ט כו אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם: טעם נסוג אחור ללמ"ד
ט כט וַיִּֽהְיוּ֙: כך הוא הנוסח בכל ספרי תימן, בספרים האשכנזים והספרדים וַֽיְהִי֙. נראה כי נוסח תימן הוא הנכון אך יש לקרוא לפי מה שכתוב בספר התורה ממנו קוראים
י ג וְתֹגַרְמָֽה׃ במלרע
י ז כ֔וּשׁ: בזקף לא ברביע. וּדְדָֽן: על אף הקושי, הדל"ת הראשונה בשווא נח
י י וְכַלְנֵ֑ה: נו"ן בצירי
י יא נִ֣ינְוֵ֔ה: הנו"ן השניה בשוא נע וכן הדבר בהמשך
י יב וְֽאֶת-רֶ֔סֶן: זקף קטן, כך היא ההטעמה לפי ברויאר ותוכנת הכתר וכן צריכים לקרוא
י יז הַעַרְקִ֖י: ה"א בפתח, לא בקמץ
י יט וּצְבֹיִ֖ם: יש לקרוא את היו"ד בחירק: ..יִם ולא ...אִים
י כא אֲחִ֖י יֶ֥פֶת הַגָּדֽוֹל: הטפחא (טרחא) במילה אֲחִ֖י
י כה יָקְטָֽן׃ היו"ד בקמץ קטן
י לב וּמֵאֵ֝לֶּה: בגרש, כן הדבר לפי ברויאר, תורה קדומה ואחרים וזהו הנוסח הנכון
יא ב וַיְהִ֖י בְּנָסְעָ֣ם מִקֶּ֑דֶם: טעם טפחא בתיבת וַיְהִ֖י. וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם׃ טעם נסוג אחור ליו"ד וכן בפסוק לא
יא ג לְאָ֔בֶן: האל"ף בקמץ
יא ד וְנַֽעֲשֶׂה-לָּ֖נוּ: העמדה קלה בנו"ן בגלל הגעיה שם
יא ז וְנָבְלָ֥ה: הנו"ן איננה בקמץ חטוף (הנקרא כחולם) אלא בקמץ רחב רגיל והבי"ת בשוא נע

הערה: יש לשים לב להבדלי ההטעמה בפסוקים הבאים. הראשון ברשימה וְאַרְפַּכְשַׁ֣ד חַ֔י מוטעם בזקף וַיְחִ֣י אַרְפַּכְשַׁ֗ד ברביע; וְשֶׁ֥לַח חַ֖י בטיפחא וַֽיְחִי־שֶׁ֗לַח ברביע; וַיְחִי־עֵ֕בֶר בזקף וַיְחִי־עֵ֗בֶר ברביע; וַיְחִי־פֶ֖לֶג בטיפחא וַֽיְחִי־פֶ֗לֶג ברביע; וַיְחִ֣י רְע֔וּ בזקף וַיְחִ֣י רְע֗וּ ברביע; וַיְחִ֥י שְׂר֖וּג בטיפחא וַיְחִ֣י שְׂר֗וּג ברביע; וַיְחִ֣י נָח֔וֹר זקף וַיְחִ֣י נָח֗וֹר רביע. ככלל השני ברביע.

יא כח מוֹלַדְתּ֖וֹ: הדלי"ת בשוא נח, אין לקוראה בסגול

הפטרת נח ישעיהו נד א-י:

א רָנִּ֥י: הרי"ש בקמץ קטן ובמלרע. לֹא-חָ֔לָה: הטעם בחי"ת
ב אַל-תַּחְשֹׂ֑כִי: שׂי"ן שמאלית
ג נְשַׁמּ֖וֹת: דגש חזק במ"ם, שוממות, לשון שממה ולא רבים של 'נְשָמָה'
ד אַל-תִּֽירְאִי֙: געיה בתי"ו ושווא נע ברי"ש
ו וַעֲצ֥וּבַת ר֖וּחַ: טעם נסוג אחור לצד"י
ט וּמִגְּעָר-בָּֽךְ: העי"ן בקמץ קטן

הספרדים ואשכנז מערב מסיימים כאן. האשכנזים ממשיכים

נד יא עֲנִיָּ֥ה: הנו"ן בחירק חסר והיו"ד אחריה בדגש חזק
נד יב וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙: כ"ף ראשונה בדגש קל על אף שהתיבה הקודמת מוטעמת בטעם משרת ומסתיימת בהברה פתוחה . הדל"ת בשווא נח (אע"פ שהכ"ף אחריה רפויה)
נה ב לְשָׂבְעָ֑ה: השׂי"ן בקמץ קטן

ראשון של לך לך:

יב א וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖: הדלי"ת בשוא נח והתי"ו בשוא נע . אַרְאֶֽךָּ: כ"ף סופית דגושה
יב ב וְאֶֽעֶשְׂךָ֙: העמדה קלה באל"ף למנוע הבלעת העי"ן. וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔: כ"ף ראשונה בשווא נח למרות הקושי. וֶהְיֵה: הה"א השואית נקראת בשוא נח כמו מפיק ה"א.
יב ג וַאֲבָֽרְכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ: בשתי התיבות הרי"ש בשווא נע ולא בחטף כפי שמופיע בחלק מהדפוסים. כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה׃ טעם טפחא בתיבת כֹּ֖ל
יב ה אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ: להיזהר מהבלעת אות.
יב ח וַיַּעְתֵּק העי"ן בשוא נח והתי"ו בדגש. וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם הֽ'׃ טעם טפחא בתיבת וַיִּקְרָ֖א בניגוד למקרא הדומה בפרשת כי-תישא (שמות לד ה)
יב יב יְחַיּֽוּ: במלרע
יב יג אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ: טעם נסוג אחור לחי"ת. יִֽיטַב-לִ֣י: געיה ביו"ד הראשונה
תֵּ֣ן לְ֭חָכָם וְיֶחְכַּם־ע֑וֹד
אליהו
 
הודעות: 312
הצטרף: 15 אפריל 2013, 11:55

חזור אל טעמי המקרא ודקדוקי קריאה

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו 4 אורחים