הערות בפרשת לך-לך

בספרי התורה הכתובים על קלף ומשמשים בבית הכנסת לא מופיעים סימני פיסוק ואף לא חלוקה לפסוקים (למעט ספרי התורה של העדה התימנית בהם מופיעים סימונים לסוף פסוק, אתנח וזרקא, בעזרת חריטה על גבי הקלף). המסורת העברית העבירה בעל-פה את סימני ההפסקות, ודבר זה הוביל לעתים לשינויי גרסאות, שבאו לידי ביטוי במחלוקת בגמרא קידושין ל,א ובנדרים לח,א אודות חלוקת הפסוק "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־יְהוָה" (שמות יט,ט) לשלושה חלקים. כך החל תהליך מסירת הניקוד והטעמים, המהווים סימני פיסוק, בהעברת המסורה. [מתוך ויקיפדיה]

הערות בפרשת לך-לך

הודעהעל ידי אליהו » 21 אוקטובר 2015, 22:39

הערות שונות שקיבלתי על הפרשה
בינתיים לא בדקתי
אביגד:
י"ב ט"ו. "פרעה" ראיתי באיזה ספר ששמו
מורכב משתי מלים בשפה המצרית - 'בית גדול' דהיינו ארמון. וכן רואים שכמה מלכים נקראו בשם זה (וכן מובא ברש"י). והרי זה
כינוי כמי שאומרים 'יושב הארמון'.
%
י"ג י"א. אם נחלק את מפת א"י לרחבה לשלושה חלקים, יהא מיקום בית-אל בין שני השלישים הימניים (והעי איננה רחוקה הרבה משם). א"כ ההולך משם לכיוון ככר הירדן פונה ממערב למזרח. ולכן דרשו חז"ל את המלה 'מקדם' - מקדמונו של עולם'. וגם אונקלוס תרגם את המלה כאלו כתוב שלוט נסע בראשונה ('ונטל לוט בקדמיתא'). וראה מה שכתבתי בחומש דברים (פ"ג פס' כ"ז) שהיה כיוון פניהם צפונה, ולכן קיבל לוט את הצעת הימין של אברם, והוא לצד מזרח.
%
י"ג י"ג. הרב ב"ה אפשטיין בפירושו 'תורה
תמימה' מתקשה כאן מה ראתה הגמ' בסנהדרין ק"ז ע"ב להגיד שבחם של אנשי סדום באמרה 'תניא רבי נהוראי אומר, אין לך אדם מתון בכל הכרכים יתר מסדומיים, שכן מצינו בלוט שחזר על כל ערי הככר ולא מצא מתונה כסדום, שנאמר ויאהל עד סדום'. ונדחק לומר כי אין הכוונה על סוג האנשים אלא על סוג הקרקע שעליה אמרו חז"ל אלא מצא לוט מתונה ממנה, ו'מתונה' זו פירושה לחות ורטיבות, כמו שמתרגם אונקלום 'ארץ מלחה' 'ארעא מתונתא', ו'אדם' המוזכר שם אינו אלא 'אדמה' וכן יש להגיה שם.
אבל לענ"ד אם תתבונן ברוב ככל שונאי הדת וראשי הלוחמים נגדה, תמצא שהם מתנסחים תמיד במתינות ובארשת אינטלקטואלית, וזהו סוד הצלחתם, כי כל הפחותים שבעם המתרשמים מכיצד אומרים יותר ממה שאומרים, נוהים עקב כך אחריהם. לפיכך דברו חז"ל בהווה שאנשי סדום הם מתונים, כאז כן עתה.

%
י"ג ט"ז. כתוב בספרי פרשת דברים: תניא,
אע"פ דבעלמא דברה תורה לשון גוזמא, אבל מה שאמר הקב"ה ושמתי את זרעך כעפר הארץ אינו לשון גוזמא.
ואולי כיוונו לומר שאפשר ללמוד לימוד שאינו לשון גוזמא, והוא כי התקיים בנו להיות נרמסים כעפר הארץ. כי א"א להיות לשון 'כעפר הארץ' לדימוי מספרי ללא גוזמא.
%
י"ד ט'. כתב רש"י: 'ארבעה מלכים וגו'. ואעפ"כ נצחו המועטים. להודיעך שגבורים היו, ואעפ"כ לא נמנע אברהם מלרדוף אחריהם' (ב"ר).
וק"ק מניין לנו שלא היו הארבעה מרובין באוכלוסין שלהם יותר מן החמשה. ועוד, שרש"י עצמו מביא (פס' א') שאחד מהארבעה '...שנתקבצו שמה מכמה אומות ומקומות...' ואילו אחד מן החמשה אינו מוזכר בשמו. וכתב על זה הרמב"ן: 'מפני שהמלך על עיר קטנה ואנשים בה מעט, ולא שׁם לו על פני חוץ'. ויותר היה לו לרש"י להביא ראיה מכיבושיהם המרובים של ארבעת המלכים - רפאים ( - שכל הרואה אותם ימות לבו. ראב"ע), זוזים, אימים ( - שיש מהם אימה. שם), חורי, שדה העמלקי, וגם את האמורי... וזה עוד קודם לנצחונם את חמשת המלכים.
ועוד יקשה למה שינה את סדר ארבעת המלכים. שבפס' א' מוזכרים: 1. אמרפל, 2. אריוך, 3. כדרלעומר, 4. תדעל. ובפס' ט' סידרם בסדר אחר: 2,1,4,3.
ואולי יש לומר כי כשתלה הכתוב את המלכים 'בימי'הם, הזכירם לפי סדר עלייתם למלוכה. וכשהזכירם בהקשר למלחמה הזכירם לפי כוחם. שכן ראשון לכולם הוא כדרלעומר שלו עבדו חמשת המלכים כנז' בפס' ד'.
%
ט"ו א'. מה שהביא רש"י 'כל מקום שנאמר אחר - סמוך. כל מקום שנאמר אחרי - מופלג', הוא רק בסיפור דברים כרונולוגי על העבר, אבל לא בדברים על העתיד. וכמו בפרשת נגעי בתים (ויקרא י"ד מ"ג) 'ואם ישוב הנגע ופרח בבית, אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח'. ובזה יושבה שאלת בעל ס' 'טעמו וראו', ואין צורך לתירוצו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א.
%
ט"ו י"ג. ארבע מאות שנה: ראה רש"י. וגם
בעלי הטעמים שמו את האתנחתא אחר "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם" - וכל זה יארך "ארבע מאות שנה" דהיינו מ"גר יהיה זרעך" ועד "עבדום וענו אותם".
%
י"ז א'. לפי הגירסה בגמרא חגיגה י"ב ע"א (המובאת בפירוש 'תורה תמימה') 'בשעה שברא הקב"ה את השמים היה העולם מתפשט והולך עד שגער בו הקב"ה שנאמר (איוב כ"ו) עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו' - אפשר לומר כי כבר חז"ל ידעו את מה שהסיקו חכמי התכונה אך בדור אחרון כי גרמי השמים הולכים ומתפשטים לכל הכיוונים (מה שמכונה אפקט דופלר) רק שמסקנתם היא שא"כ נוכל לחשבן את מהלכים אחורנית ולדעת לפני כמה מליוני שנים הם היו בנקודת המוצא ואת זה הם מכנים 'המפץ הגדול' שממנו נבע כל היקום. אבל חז"ל אומרים שכך היה היקום מעצם בריאתו. וכשם שהרואה את אדם הראשון בשעה שנברא, היה מסיק אל נכון לפי ראות עיניו כי נולד לפני כעשרים שנה, כי מושלם היה בגבהו
ובזקנו וכד', אע"פ שזה עתה נוצר.
וגם חכמי התכונה דהיום מסכימים כי יש סוף הניתן לחשבון להתפשטות זו - לכשיגבר כח המשיכה המזערי המשפיע על גרמי השמים על כח ההתמד של תנועת הכוכבים. ואז יחלו כולם לחזור אל המרכז. וזוהי אולי תוצאת הגערה שגער הבורא בשמים.
ועוד מוכר שם בגמרא כי גם הים היה מתפשט והולך בשעה שבראו הקב"ה עד שגער בו הקב"ה ויבשו. ועתה תבין הכיצד נמצאים בעלי חיים ימיים מאובנים (אפשר לראות רבים מהם בלוחות השיש המנוסרים) באבנים הנחצבות בעומק היבשה.
%
י"ז ו'. "ונתתיך לגוים", תרגם אונקלוס 'ואתנִנך לכִנשן', ולא תרגם 'ואתנינך לעממין' כפי שהוא רגיל לתרגם את המלה 'עמים' (למשל בתרגומו ל'אב המון גוים' שבפסוק ד'). "ומלכים ממך יצאו", תרגם 'ומלכין דשלטין בעממיא מנך יפקון'. ונראה שלא רצה לתרגם 'עמים' 'עממיא' בגלל מה שנאמר לאברהם 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ולא רצה לשייך לאברהם עמים אחרים. ולפיכך גם נוסח תימן 'ומלכין דשלטין בעממיא' הוא נוסח נכון יותר מהנוסח הנדפס בשאר חומשים 'ומלכין דשליטין בעממיא'. ועוד, כי לפי הנוסח הנדפס לא מובן למה הוצרך אונקלוס להוסיף את המלים 'דשליטין בעממיא'.
וזה שלא כמה דרשות שרואים שחז"ל התכוונו לגוים ממש (תוספתא נדרים פ"ב, ירושלמי בכורים פ"א ה"ד), ודלא כרש"י (וראה ברמב"ן).
%
י"ז כ"ד. מובא ברש"י (בסוגריים, ואולי בדווקא, שכן בפסוק בנחמיה אין רש"י חוזר על הפירוש הזה): "בהמולו. ... רצה לחתוך והיה מתיירא שהיה זקן. מה עשה הקב"ה, שלח ידו ואחז עמו שנאמר וכרות עמו הברית. לו לא נאמר אלא עמו. ב"ר רש"י ישן". ולא ידעתי היכן נאמר שעל כריתת ברית המילה הבטיחו הקב"ה "לתת את ארץ הכנעני" וכו' כמו שנאמר שם (נחמיה ט' ח') בהמשך הפסוק. וזה לא הבטיחו אלא בברית בין הבתרים (וכמו שפירש שם רלב"ג) כאשר תחזינה עינינו שם (סוף פ' ט"ו) בלשון הפסוקים. ובאמת, ברש"י בהוצאת 'ברלינר' (הנחשבת הוצאה מדוייקת), לא מובא כל הנמצא בסוגריים.

ר' שמואל
יד,יג והם בעלי ברית אברם - ת"א: ואנון אנש קימיה דאברם. למה תרגם אנש בלשון יחיד?
יד,יד: וירק את חניכיו ילידי ביתו - וזריז ית עולימוהי ילידי ביתיה. איך הפכו חניכיו לנעריו בתרגום?
טו,ב: ואנכי הולך ערירי - ואנא אזיל דלא ולד. מה פירוש הביטוי "דלא ולד" ולמה לא "בלא ולד"?
שם. ובן משק ביתי - ובר פרנסא הדין דבביתי - מה תפקיד המילה "בן" כאן?
אליהו
 
הודעות: 312
הצטרף: 15 אפריל 2013, 11:55

Re: הערות בפרשת לך-לך

הודעהעל ידי אליהו » 22 אוקטובר 2015, 15:18

התורה תמימה מביא מהתוספתא (ולא ממס' סנהדרין)
אבל בתוספתא המדויקת (ליברמן) לא כתוב אדם מתון כך שכל הבניין שלו נפל.
תֵּ֣ן לְ֭חָכָם וְיֶחְכַּם־ע֑וֹד
אליהו
 
הודעות: 312
הצטרף: 15 אפריל 2013, 11:55

Re: הערות בפרשת לך-לך

הודעהעל ידי כוכב-דוד » 23 אוקטובר 2015, 15:30

טקסט התוספתא של ליברמן היא על פי כת"י וינה, צריך לעיין בספרו בהערות בחילופי הנוסחות שבשאר כת"י.
הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי, כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם (תהלים כה, ה).
סמל אישי של המשתמש
כוכב-דוד
 
הודעות: 776
הצטרף: 07 אפריל 2013, 00:29
מיקום: ירושלים

Re: הערות בפרשת לך-לך

הודעהעל ידי אליהו » 01 נובמבר 2015, 23:09

בגליון שלי טיפלתי בהערות אביגד
אולי אביאם כאן אבל אנחנו כבר בחיי שרה
תֵּ֣ן לְ֭חָכָם וְיֶחְכַּם־ע֑וֹד
אליהו
 
הודעות: 312
הצטרף: 15 אפריל 2013, 11:55


חזור אל טעמי המקרא ודקדוקי קריאה

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו 3 אורחים

cron