דקדוקי קריאה תולדות

בספרי התורה הכתובים על קלף ומשמשים בבית הכנסת לא מופיעים סימני פיסוק ואף לא חלוקה לפסוקים (למעט ספרי התורה של העדה התימנית בהם מופיעים סימונים לסוף פסוק, אתנח וזרקא, בעזרת חריטה על גבי הקלף). המסורת העברית העבירה בעל-פה את סימני ההפסקות, ודבר זה הוביל לעתים לשינויי גרסאות, שבאו לידי ביטוי במחלוקת בגמרא קידושין ל,א ובנדרים לח,א אודות חלוקת הפסוק "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־יְהוָה" (שמות יט,ט) לשלושה חלקים. כך החל תהליך מסירת הניקוד והטעמים, המהווים סימני פיסוק, בהעברת המסורה. [מתוך ויקיפדיה]

דקדוקי קריאה תולדות

הודעהעל ידי אליהו » 07 נובמבר 2015, 20:01

דקדוקי מילים וחלקם בעלי שינויי משמעות בפרשת תולדֹת ובהפטרה, ובראשון של ויצא

כה כא וַיֶּעְתַּ֨ר: העי"ן בשווא נח. וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙: הטעם בעי"ן
כה כב וַיִּתְרֹֽצְצ֤וּ: צד"י ראשונה בשווא נע ולא בחטף
כה כב וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת-הֽ'׃ טעם טפחא בתיבת וַתֵּ֖לֶךְ
כה כג וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם: בשתי התיבות הלמ"ד בשווא נח וללא דגש אחר מ"ם השימוש. יש להקפיד לבטא את הא' העיצורית (לא: וּלוֹם֙ מִלוֹ֣ם) וכן על הפרדת התיבות
כה כח וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת-יַעֲקֹֽב׃ טעם טפחא בתיבת וְרִבְקָ֖ה
כה ל הַלְעִיטֵ֤נִי: הלמ"ד בשווא נח. עַל-כֵּ֥ן קָרָֽא-שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם: הטעמה משנית ברי"ש
כה לא וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֑ב: הטעמים טפחא אתנח ובהמשך כה לג וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹׄב הטעמים מונח (שופר הולך) רביע.
כה לב וְלָמָּה-זֶּ֥ה לִ֖י: טעם טפחא בתיבת לִ֖י בלבד, אין לצרף לה את המילה 'זה' כאילו כתוב: וְלָ֥מָּה זֶּה-לִ֖י
כה לג הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙: טעם נסוג אחור לשי"ן, הבי"ת בשוא נע. וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ: הטעם לא נסוג אחור
כה לד וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קָם וַיֵּלַ֑ךְ: הראשון והשלישי במלעיל, השני והאחרון במלרע
כו ג וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ: הרי"ש בשווא נע וכ"ף סופית דגושה
כו ה מִצְוֹתַ֖י חֻקּוֹתַ֥י וְתוֹרֹתָֽי: רבים הקוראים המשתבשים בסיום הקריאה וקוראים כאילו טעם טפחא בתיבת 'חקותי'
כו ז אֲחֹ֣תִי: הטעם נסוג לחי"ת, מלעיל, כן הדבר גם בהמשך בפס' ט
כו ח כִּ֣י אָֽרְכוּ-ל֥וֹ: המילה כִּ֣י בטעם מונח ואינה מוקפת. יש להסדיר היטב את קריאת אָֽרְכוּ-ל֥וֹ כאשר הרי"ש בשווא נע וההטעמה בלמ"ד
כו י וְהֵבֵאתָ֥: הטעם בתי"ו
כו יב מֵאָ֣ה: במלרע
כו יד וַיְקַנְֿא֥וּ: הנו"ן רפה ובשוא נח
כו כב וַיַּעְתֵּ֣ק: העי"ן בשווא נח. רָב֖וּ: במלרע
כו כה וַיֶּט-שָׁ֖ם: היו"ד בסגול
כו כט אִם-תַּעֲשֵׂ֨ה: השׂי"ן בצירי. אַתָּ֥ה עַתָּ֖ה: הראשון באל"ף והשני בעי"ן!
כו לב וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ: טעם נסוג אחור ליו"ד
כו לד וְאֶת-בָּ֣שְׂמַ֔ת: הבי"ת בקמץ רחב והשוא בשׂי"ן נע
כו לה מֹ֣רַת: טעם נסוג אחור למ"ם
כז א וַתִּכְהֶ֥יןָ: הכ"ף בשווא נח ואחריה ה"א בסגול, אין לבטא את הכ"ף כאילו היא זו שמנוקדת בסגול
כז ד תְּבָרֶכְךָ֥: על אף הקושי, הכ"ף הראשונה בשוא נח וכן הדבר בפסוק כה
כז ז וַאֲבָרֶכְכָ֛ה: הכ"ף הראשונה בשוא נח
כז י יְבָרֶכְךָ֖: הכ"ף הראשונה בשוא נח
כז יב כִּמְתַעְתֵּ֑עַ: העי"ן בשוא נח והתי"ו אחריה דגושה
כז יג קִלְלָתְךָ֖: על אף הקושי, הלמ"ד הראשונה בשוא נח
כז יט וְאָכְלָה֙: האל"ף בקמץ חטוף (קטן) והשוא בכ"ף נח . תְּבָרְכַ֥נִּי: לפי שיטתנו יש לקרוא כל השואים ברי"ש של "ברך" בשוא נע ולא בחטף פתח
כז כא וַאֲמֻֽשְׁךָ֖: געיה במ"ם בקיבוץ והשי"ן אחריה בשווא נע
כז כה הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙: בניגוד לפסוק יט לעיל, כאן האל"ף בחולם והכ"ף בשווא נע. והמשמעות שונה. וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ: טעם נסוג אחור ליו"ד
כז כו וּשְׁקָה-לִּ֖י: השי"ן בשוא נח
כז כז כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה: יש להיזהר לא להוסיף ה"א הידיעה בראש התיבה השנייה
כז לג וַיָּ֨בֵא לִ֝י: הטעם נסוג ליו"ד הראשונה. וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ: הוי"ו בקמ"ץ
כז לו וַֽיַּעְקְבֵ֙נִי֙: העי"ן בשוא נח ולא בפתח וכ"ש לא בחטף פתח
כז לח הַֽבֲרָכָ֨ה: ה"א השאלה, החטף פתח בבי"ת שלאחריה אינו אלא להורות על קריאה בשווא נע: הַֽבְרָכָ֨ה
כז מה לָמָ֥ה: במלרע
כח ד לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ: טעם טפחא בתיבת לְךָ֖
כח ט מָחֲלַ֣ת׀: המ"ם בקמץ ולא בפתח

הפטרת תולדֹת, מלאכי א א – ב ז:

א ו אָ֣נִי: במלעיל וכן הדבר גם בהמשך הפסוק אָנִי֩ וכן הדבר גם בפס' יד
א ז בֶּאֱמָרְכֶ֕ם: המ"ם בקמץ קטן, בן הדבר גם בהמשך פס' יג
א ח הֲיִרְצְךָ֙ א֚וֹ: יש לשים לב לשילוב המעט נדיר של פשטא ולאחריו יתיב
א ט וִֽיחָנֵּ֑נוּ: החי"ת בקמץ קטן. הָ֣יְתָה זֹּ֔את: טעם נסוג אחור לה"א הראשונה
א י וְיִסְגֹּ֣ר: וא"ו החיבור מנוקדת בשווא. אֵֽין-לִ֨י: הטעם בלמ"ד, אין להטעים את האל"ף
א יד מָשְׁחָ֖ת: המ"ם בקמץ קטן. וּשְׁמִ֖י נוֹרָ֥א בַגּוֹיִֽם׃ טעם טפחא בתיבת וּשְׁמִ֖י
ב ג וְזֵרִ֤יתִֽי: טעם נסוג אחור לרי"ש
ב ד אֵ֖ת הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֑את: טעם טפחא בתיבת אֵ֖ת
ב ו וְעַוְלָ֖ה לֹא-נִמְצָ֣א בִשְׂפָתָ֑יו: טעם טפחא בתיבת וְעַוְלָ֖ה

ראשון של ויצא:

כח יא מְרַאֲשֹׁתָ֑יו: המ"ם בשוא והאל"ף חטופה
כח יד כַּעֲפַ֣ר: העמדה קלה בכ"ף למנוע הבלעת העי"ן החטופה
כח טו אֶעֱזָבְךָ֔: הזי"ן בקמץ חטוף (קטן) והבי"ת בשוא נח. אֵ֥ת אֲשֶׁר-דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ׃ יש להקפיד על מיקום הטעמים ולהימנע מקריאה אֵ֥ת אֲשֶׁ֖ר דִּבַּ֥רְתִּי לָֽךְ
כח טז מִשְּׁנָתוֹ֒: יש להקפיד על קריאת הדגש שבשי"ן, שלא יהא כאילו מדובר על לימוד משנה. וַיֹּ֕אמֶר: בזק"ג ולא ברביע.
כח כ וְנָֽתַן-לִ֥י: געיה בנו"ן
כח כא לֵאלֹהִֽים׃ האל"ף כלל אינה נשמעת
כח כב עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ׃ טעם טפחא בתיבת עַשֵּׂ֖ר, אין לחוש לאותם ספרים אשר הטעימו בטעות עַשֵּׂ֥ר אֲעַשְּׂרֶ֖נּוּ לָֽךְ

הערות: קרא שמו: בחלק מהדפוסים הגעיא בקו"ף, כי היא בהברה השנייה לפני הטעם, וכן הוא בעין הקורא, אבל במדויקים הגעיא ברי"ש.
והבאתי: לפי רש"י והתרגום אין זה וי"ו ההיפוך.
ואכלה: הקורא בקמץ רחב ובשוא נע משנה משמעות, עיין במש"כ מגן אברהם אורח חיים סימן תקפב ס"ק ד: זָכרנו כָּתבנו בחטף קמ"ץ.
ואמשך: יש לדון אם המ"ם בתנועה גדולה או קטנה, כי יש כאן שורש כפולים מ.ש.ש, ולכן השי"ן הייתה צריכה להדגש כמו יְמֻשֵּׁ֙נִי֙ בפסוק יב; אלא שמשום מה נפל כאן הדגש ונוספה געיא. לולא הגעיא היינו מחליטים שהוא שוא נח. במציאות הגעיא כאן במקום שהיה צריך להיות דגש, יש כנראה ראיה שהשוא נע.
ושקה: אין להשגיח בחטף בתנ"ך קורן. וכל שכן לאור העדות שבכא"ציש שוא ללא געיא (בנוסף לעדות יש צילום של דף זה מכתר ארם צובה).
בהפטרה אני השני: במקרה זה התלישא אינו מראה את מקום ההטעמה אבל הקמץ שבאל"ף מעיד על כך כי הטעם באות זו, לולא כן הייתה מנוקדת בחטף פתח
תֵּ֣ן לְ֭חָכָם וְיֶחְכַּם־ע֑וֹד
אליהו
 
הודעות: 313
הצטרף: 15 אפריל 2013, 11:55

חזור אל טעמי המקרא ודקדוקי קריאה

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו 3 אורחים

cron