דקדוקי קריאה פקודי

בספרי התורה הכתובים על קלף ומשמשים בבית הכנסת לא מופיעים סימני פיסוק ואף לא חלוקה לפסוקים (למעט ספרי התורה של העדה התימנית בהם מופיעים סימונים לסוף פסוק, אתנח וזרקא, בעזרת חריטה על גבי הקלף). המסורת העברית העבירה בעל-פה את סימני ההפסקות, ודבר זה הוביל לעתים לשינויי גרסאות, שבאו לידי ביטוי במחלוקת בגמרא קידושין ל,א ובנדרים לח,א אודות חלוקת הפסוק "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־יְהוָה" (שמות יט,ט) לשלושה חלקים. כך החל תהליך מסירת הניקוד והטעמים, המהווים סימני פיסוק, בהעברת המסורה. [מתוך ויקיפדיה]

דקדוקי קריאה פקודי

הודעהעל ידי אליהו » 07 מרץ 2016, 23:31

דקדוקי קריאה וטעמים בפרשתפקודי ובהפטרה ובראשון של ויקרא
יש לשים לב לשינויים קלים בהשוואה לפסוקים מקבילים בפרשות תרומה ותצוה (כמו תוספת וי"ו החיבור).

לח כא אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י: אף על פי ששם הפרשה: פקודי, יש לזכור שכאן הפ"א רפויה. עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔ם: אין געיא בה"א, גם אם בחלק מהחומשים מוסיפים געיא, השוא בלמ"ד נח
יִתְדֹ֧ת ... יִתְדֹ֥ת: התי"ו בשוא נח
לט ד עָֽשׂוּ-ל֖וֹ: העמדה קלה בעי"ן מפני הגעיה שם
לט י וַיְמַ֨לְאוּ-ב֔וֹ: הלמ"ד ללא דגש בשווא נח ואין להבליע את האל"ף שלאחריה, לא: וַיְמַלוּ. ט֣וּרֵי אָ֑בֶן: טעם נסוג אחור לטי"ת. פִּטְדָה֙: הטי"ת בשווא נח והדל"ת רפויה
לט יא וְיָהֲלֹֽם׃ היו"ד בקמץ
לט יג וְיָשְׁפֵ֑ה: היו"ד בקמף רחב הפ"א בצירי לא בסגול

ככלל, יש להיזהר בכל אותם מקומות בהם המקראות דומים זה לזה בין תרומה-תצווה לבין ויקהל-פקודי. אחד מהם הוא:
לט טו שַׁרְשְׁרֹ֥ת: שַׁרְשְׁרֹ֥ת גַּבְלֻ֖ת אצלנו, לעומת שַֽׁרְשֹׁ֥ת גַּבְלֻ֖ת שבפרשת תצווה

לט ל אֶת-צִ֥יץ נֵֽזֶר-הַקֹּ֖דֶשׁ: הנו"ן בצירי ולא בסגול
לט לד הַמְאָדָּמִ֔ים: אין געיא בה"א, ואין ספק שהמ"ם בשווא נח
לט מג וַיְבָ֥רֶךְ: במלעיל, אין כאן נסוג אחור אלא, כל 'ויברך' שבמקרא במלעיל
מ ד וְהַעֲלֵיתָ֖: העמדה קלה בה"א מפני הגעיה ובמלרע, הלמ"ד בצירי
מ ט וְהָ֥יָה קֹֽדֶשׁ: טעם נסוג אחור לה"א הראשונה
מ טו מָשְׁחָתָ֛ם: המ"ם בקמץ קטן
מ כט פֶּ֖תַח מִשְׁכַּ֣ן אֹֽהֶל-מוֹעֵ֑ד: טעם טפחא בתיבת פֶּ֖תַח
מ ל לְרָחְצָֽה: הרי"ש בקמץ קטן והחי"ת כמובן בשוא נח
מ לב וּבְקָרְבָתָ֛ם: בי"ת ראשונה בשווא נח והקו"ף בקמץ קטן. יִרְחָ֑צוּ: הטעם בחי"ת ומנוקד קמץ
מ לו וּבְהֵעָל֤וֹת: הבי"ת בשווא נח ויש להעמיד קלות את קריאת הה"א, יש לקרא: ובְ-הֵ-עָלות

הפטרת פקודי מלכים א ז, לספרדים פס' יג-כו ולאשכנזים מ-נ עובר לפרק ח א-כא:

יד אִישׁ-צֹרִי֘ חֹרֵ֣שׁ נְחֹשֶׁת֒ : תיבה הזרקא במלרע, תיבה אחרונה במלעיל
יז שְׂבָכִ֞ים: שׂי"ן שמאלית, וכן הדבר גם בהמשך
יט שׁוּשַׁ֣ן: שי"ן ראשונה בשורק, לעומתו בהמשך כב שׁוֹשָׁ֑ן השי"ן בחולם!
כ גַּם-מִמַּ֙עַל֙: על אף הקושי, יש להקפיד על הפרדת התיבות. עַ֖ל הַכֹּתֶ֥רֶת הַשֵּׁנִֽית׃ טעם טפחא בתיבת עַ֖ל
כו וְעָבְי֣וֹ: העי"ן בקמץ קטן
מ חִיר֔וֹם: הרי"ש בחולם ובהמשך הפסוק חִירָ֗ם בקמץ
מא וְהַשְּׂבָכ֣וֹת: שׂי"ן שמאלית וכן הדבר גם בהמשך
מו צָרְתָֽן׃ הצד"י בקמץ רחב , הרי"ש בשוא נע
מז וַיַּנַּ֤ח: במלרע יו"ד בפתח ודגש בנו"ן. להַנִּיח ולא לנוח!
מט וְהַמֶּלְקַחַ֖יִם: הקו"ף בפתח לא בקמץ
נ וְהַֽמְזַמְּר֧וֹת: מ"ם ראשונה בשווא נח ומ"ם שנייה בשווא נע

ח ב בֶּחָ֑ג: הבי"ת בסגול והחי"ת בקמץ
ג וַיִּשְׂא֥וּ: השי"ן ללא דגש בשווא נח, אין להבליע את האל"ף. לא וַיִשׂוּ!
ד וְהַלְוִיִּֽם: הלמ"ד בשווא נח כבכל מקום וללא געיא בה"א
ז וַיָּסֹ֧כּוּ: הכ"ף דגושה; מִלְמָֽעְלָה: הלמ"ד בשווא נח ללא דגש
יד וַיְבָ֕רֶךְ: הטעם בבי"ת מלעיל
כ וָאָקֻ֡ם... וָאֵשֵׁ֣ב׀... וָאֶבְנֶ֣ה: הוי"ו בקמץ, וי"ו ההיפוך לעבר. וכן וָאָשִׂ֨ם בפסוק הבא

ראשון של ויקרא
יא וְאִם-מִן-הַצֹּ֨אן: יש להקפיד על הפרדת התיבות
תֵּ֣ן לְ֭חָכָם וְיֶחְכַּם־ע֑וֹד
אליהו
 
הודעות: 313
הצטרף: 15 אפריל 2013, 11:55

חזור אל טעמי המקרא ודקדוקי קריאה

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו 3 אורחים

cron