דקדוקי קריאה ויקהל

בספרי התורה הכתובים על קלף ומשמשים בבית הכנסת לא מופיעים סימני פיסוק ואף לא חלוקה לפסוקים (למעט ספרי התורה של העדה התימנית בהם מופיעים סימונים לסוף פסוק, אתנח וזרקא, בעזרת חריטה על גבי הקלף). המסורת העברית העבירה בעל-פה את סימני ההפסקות, ודבר זה הוביל לעתים לשינויי גרסאות, שבאו לידי ביטוי במחלוקת בגמרא קידושין ל,א ובנדרים לח,א אודות חלוקת הפסוק "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־יְהוָה" (שמות יט,ט) לשלושה חלקים. כך החל תהליך מסירת הניקוד והטעמים, המהווים סימני פיסוק, בהעברת המסורה. [מתוך ויקיפדיה]

דקדוקי קריאה ויקהל

הודעהעל ידי אליהו » 07 מרץ 2016, 23:34

סליחה על האיחור

דקדוקי קריאה וטעמים בפרשת ויקהל ובראשון של פקודי
יש לשים לב לשינויים קלים בהשוואה לפסוקים מקבילים בפרשות תרומה ותצוה (כמו תוספת וי"ו החיבור).

ב תֵּעָשֶׂ֣ה: העמדה קלה בתי"ו תדגיש את הצירי שלא יישמע כמו פתח
ה יְבִיאֶ֕הָ: קריאת הה"א בקמץ
ז מְאָדָּמִ֛ים: האל"ף בקמץ קטן
ברשימת כלי המשכן יש לשים לב להפרדת בין תיבות המסתיימות ומתחילות בוא"ו, כגון אֶת-עַמֻּדָ֖יו וְאֶת-אֲדָנָֽיו.
התיבה 'את' תנוקד בצירי אם היא מוטעמת ובסגול כאשר היא מוקפת למילה שלאחריה.
כ וַיֵּ֥צְא֛וּ: הטעמה משנית על ידי מרכא ביו"ד
לה יד תְּר֤וּמַת כֶּ֙סֶף֙: טעם נסוג אחור לרי"ש
לה לב וְלַחְשֹׁ֖ב מַחֲשָׁבֹ֑ת: החי"ת הראשונה בשווא נח והשנייה בחטף פתח
לה כה חַכְמַת-לֵ֖ב: החי"ת בפתח ולא בקמץ קטן כי הוא שם התואר ולא שם העצם. בפסוק לה חָכְמַת-לֵ֗ב החי"ת בקמץ קטן והמחליף ביניהם משנה משמעות
לה לא וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ: להיזהר מהפסוק המקביל בכי-תשא (לא ג): וָאֲמַלֵּא
לה לה חָכְמַת-לֵ֗ב: חי"ת בקמץ חטוף ולא בפתח
לו ב לְקָרְבָ֥ה: הקו"ף בקמץ קטן והרי"ש בשווא נח על אף שהבי"ת אחריה רפה
לו ד אִֽישׁ-אִ֥ישׁ מִמְּלַאכְתּ֖וֹ: במקף מרכא טפחא, לא במרכא תביר טיפחא כפי שמופיע בחלק מהדפוסים
לו ו אַל-יַֽעֲשׂוּ-ע֛וֹד: העמדה קלה ביו"ד מפני הגעיה שם
לו ח שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר: בשתי המילים חמש אותיות שיניות, צריך להיזהר שהזי"ן לא תיבלע
פס' ט-טז: כאשר המילה 'אחת' מוטעמת באחד המפסיקים העיקריים, סו"פ, אתנח, זקף או סגול אֶחת, בשאר המקרים אַחת חוץ מפס' טז מִדָּ֣ה אַחַ֔ת
לו יא לֻֽלְאֹ֣ת: געיה תחת הלמ"ד הראשונה והלמ"ד אחריה בשווא נע
לו יד לְאֹ֖הֶל: הלמ"ד בשווא נע ולא בקמץ
לו כז וּֽלְיַרְכְּתֵ֥י: געיה תחת הוא"ו והלמ"ד בשווא נח לשים לב כאן הכ"ף דגושה. בפסוק הבא היא רפויה
לו כח לִמְקֻצְעֹ֖ת: הצד"י בשווא נח. בַּיַּרְכָתָֽיִם: כאן הכ"ף רפויה. עם זאת הרי"ש בשווא נח
לו לד אֶת-הַבְּרִ֣יחַ: הבי"ת בשווא, לא בקמץ (כפי ששגור בפי רבים)
לז ג וַיִּצֹֿ֣ק ל֗וֹ: אין הטעם מונח נסוג אחור ליו"ד והצד"י רפויה
לז ט סֹֽכְכִ֤ים: הכ"ף הראשונה בשווא נע ולא בחטף כפי שמופיע בחלק מהספרים
לז טז הַקְּשָׂוֹ֔ת: שׂי"ן שמאלית
לח א וְחָֽמֵשׁ-אַמּ֤וֹת: העמדה קלה בחי"ת מפני הגעיה שם
לח ד כַּרְכֻּבּ֛וֹ: הבי"ת אינה רפה אלא מודגשת בדגש חזק!
לח ה בְּאַרְבַּ֥ע הַקְּצָוֹ֖ת: יש להקפיד על הפרדת התיבות שלא יישמע לשון זכר 'בארבעה'
לח ח בְּמַרְאֹת֙: הבי"ת בשוא והמ"ם אחריה רפויה
לח כ וְֽכָל-הַיְתֵדֹ֞ת: היו"ד בשווא נח. וְלֶחָצֵ֛ר: העמדה קלה בלמ"ד להבחין בין מיודע (מנוקד בסגול) לבין לא מיודע (מנוקד בשווא)

הפטרת שקלים מלכים ב יב:
ב צִבְיָ֖ה: הבי"ת בשווא נח והיו"ד בקמץ
ה אֲשֶׁר-יוּבָ֤א: במקף ולא בקדמא; כֶּ֥סֶף נַפְשׁ֖וֹת: מרכא טיפחא.
י אֲר֣וֹן אֶחָ֔ד: האל"ף בחטף פתח . וְנָֽתְנוּ-שָׁ֤מָּה: געיה בנו"ן הראשונה
יב הַֽמְתֻכָּ֔ן: המ"ם בשווא נע ולא בחטף
יג לְחַזֵּ֖ק אֶת-בֶּ֣דֶק בֵּית-ה֑': טפחא בתיבה לְחַזֵּ֖ק. לְחָזְקָֽהֿ׃ החי"ת בקמץ קטן ואין מפיק בה"א
יד יֵעָשֶׂ֝ה: העמדה קלה ביו"ד מפני הגעיה שם

ראשון של פקודי
לח כא אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י: אף על פי ששם הפרשה: פקודי, יש לזכור שכאן הפ"א רפויה. עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔ם: אין געיא בה"א, גם אם בחלק מהחומשים מוסיפים געיא, השוא בלמ"ד נח
אליהו
 
הודעות: 313
הצטרף: 15 אפריל 2013, 11:55

חזור אל טעמי המקרא ודקדוקי קריאה

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו 4 אורחים

cron