דקדוקי קריאה ויקרא עו כולל פרשת זכור והפטרה

בספרי התורה הכתובים על קלף ומשמשים בבית הכנסת לא מופיעים סימני פיסוק ואף לא חלוקה לפסוקים (למעט ספרי התורה של העדה התימנית בהם מופיעים סימונים לסוף פסוק, אתנח וזרקא, בעזרת חריטה על גבי הקלף). המסורת העברית העבירה בעל-פה את סימני ההפסקות, ודבר זה הוביל לעתים לשינויי גרסאות, שבאו לידי ביטוי במחלוקת בגמרא קידושין ל,א ובנדרים לח,א אודות חלוקת הפסוק "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־יְהוָה" (שמות יט,ט) לשלושה חלקים. כך החל תהליך מסירת הניקוד והטעמים, המהווים סימני פיסוק, בהעברת המסורה. [מתוך ויקיפדיה]

דקדוקי קריאה ויקרא עו כולל פרשת זכור והפטרה

הודעהעל ידי אליהו » 13 מרץ 2016, 15:32

דקדוקי קריאה והדרכה לקורא בפרשת ויקרא ובהפטרת זכור ובראשון של צו
י וְאִם-מִן-הַצֹּ֨אן: יש להקפיד על הפרדת התיבות
א טו וְנִמְצָ֣ה: בה"א ולא באל"ף
ב ב מִסָּלְתָּהּ֙: הסמ"ך בקמ"ץ קטן. עַ֖ל כָּל-לְבֹנָתָ֑הּ: טעם טפחא בתיבת עַ֖ל, יש להיזהר לא להדביק את הלמ"דים שבין התיבות הבאות אחריה
ב ה מַצָּ֥ה: דגש חזק בצד"י שלא יישמע מלשון מציאה בלשון עבר
ב ח וְהִקְרִיבָהּ֙ וְהִגִּישָׁ֖הּ: במלרע ובמפיק בה"א, הקורא במלעיל ללא מפיק משבש משמעות
ב יג עַ֥ל כָּל-קָרְבָּנְךָ֖: יש להיזהר בהטעמת התיבות שלא לצרף את המילה כָּללתיבה שלפניה
ב יד גֶּ֣רֶשׂ: שׂי"ן שמאלית וכן הוא בהמשך בפס' טז מִגִּרְשָׂהּ֙
ג ג הַֽמְכַסֶּ֣ה: געיה בה"א והמ"ם בשווא נע לא בחטף פתח, כן הדבר גם בהמשך
ג יב וְאִ֥ם עֵ֖ז: כך צריכה להיות ההטעמה ולא כקורן ודומיו שם המילים מוקפות
ד ח עַל-הַקֶּ֔רֶב: היחיד שלא נאמר בו אֶת-הַקֶּ֔רֶב
ד י כַּאֲשֶׁ֣ר יוּרַ֔ם: הרי"ש בפתח לא בקמץ. עַ֖ל מִזְבַּ֥ח הָעֹלָֽה: טעם טפחא בתיבת עַ֖ל
ד יג וְנֶעְלַ֣ם: העי"ן בשווא נח וכן הדבר גם בהמשך
ד יז אֵ֖ת פְּנֵ֥י הַפָּרֹֽכֶת: טעם טפחא בתיבת אֵ֖ת. בקורן ודומיו מוטעם בטעות מרכא-טפחא במקום טפחא-מרכא
ד כ וְעָשָׂ֣ה לַפָּ֔ר: בזקף קטון ולא רביע כקורן ודומיו. יַעֲשֶׂה-לּ֑וֹ: געיה ביו"ד, יש לקרוא בהעמדה קלה שם
ד כד וְשָׁחַ֣ט אֹת֗וֹ: ברביע ולא בזקף כקורן ודומיו
ד כו וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: הטעם לא נסוג אחור וכן הדבר בשאר המקומות
ד לא הוּסַ֣ר חֵלֶב֘: הטעם בסמ"ך, לא נסוג לה"א. מֵעַ֣ל זֶ֣בַח: שתי התיבות מוטעמות במונח ואינן מוקפות כפי שמופיע בקורן ודומיו
ה ח עָרְפּ֖וֹ: העי"ן בקמץ קטן
ה ט יִמָּצֵ֖ה: הצד"י בצירי
ה יח שִׁגְגָת֧וֹ: הגימ"ל הראשונה בשווא נח על אף הקושי
ה כא בְגָזֵ֔ל: במלרע. א֖וֹ עָשַׁ֥ק אֶת-עֲמִיתֽוֹ: טעם טפחא בתיבת א֖וֹ
ה כב וְכִ֥חֶשׁ: טעם נסוג אחור לכ"ף. החי"ת בסגול, לא בצירי. לַחֲטֹ֥א: החי"ת בחטף לא בשווא נח
ה כג גָּזָ֗ל: הזי"ן בקמץ. עָשָׁ֔ק: השי"ן בקמץ. הָפְקַ֖ד: הה"א בקמץ קטן

מפטיר לשבת זכור דברים כה:

יז עֲמָלֵ֑ק: יש הקוראים פרשת זכור כל מילה וכל אות לאט ובהדגשה והם עלולים לקרוא את המ"ם בדגש בעוד שהיא רפויה אחרי חטף. בְּצֵאתְכֶ֥ם: התי"ו בשווא נע
יח קָרְךָ֝: געיה בקו"ף והרי"ש בשווא נע. וַיְזַנֵּ֤ב: גם כאן בעלי הקריאה האיטית המדגישה, עלולים לקרוא את היו"ד בשוא נע ובדגש בעוד שהיא ללא דגש ובשוא נח. כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים: נחץ בנו"ן מפאת הגעיה. וְיָגֵ֑עַ: קוראים שבכל קריאה אינם מבחינים בין אל"ף לעי"ן עלולים לקרוא כאן עי"ן פתוחה במקום עי"ן בפתח גנובה, כלומר: ויגעַה. אבל לפי קריאת האשכנזים יש כאן אל"ף גנובה ונקרא וְיָגֵאַעְ. ולפי עדות המזרח: וְיָגֵיַעְ
יט מִכָּל-אֹ֨יְבֶ֝יךָ: טעם קדמא באל"ף, גרש בבי"ת והיו"ד ביניהן בשווא נע. אֲשֶׁ֣ר הֽ'-אֱ֠לֹהֶיךָ: כך היא ההטעמה הנכונה, תיבת אֲשֶׁ֣ר בלבד מוטעמת במונח ותבת הֽ'- מוקפת
אֶת-זֵ֣כֶר: לאחרונה השתרש מנהג לקרוא פעמים את המילה "זכר" מנהג זה אינו מוכר באשכנז המערבי וגם לא בעדות המזרח. בקונטרס "מקראות שיש להם הכרע" של הר"מ ברויאר ז"ל האריך להוכיח שאין ספק שנוסח הצירי הוא הנכון, ואין כל צורך בקריאה הכפולה

הפטרת שבת זכור שמואל א טו (הספרדים מתחילים בפס' א):

א לִמְשָׁחֳךָ֣: שי"ן בקמץ גדול, חי"ת בחטף קמץ וכ"ף סופית בקמץ גדול
ב בַּעֲלֹת֖וֹ: געיה בבי"ת, אין לקרא 'בלותו'
ג וְהִכִּיתָ֝ה: במלרע
ד וַיְשַׁמַּ֤ע: יו"ד בשווא נח, שי"ן בפתח והמ"ם בדגש חזק
יח בְּדָ֑רֶךְ: הבי"ת בשווא נע ולא בפתח
כג וַיִּמְאָסְךָ֖: בתכנת הכתר שאנו מעתיקים ממנה אין געיא באל"ף, עם זאת אין ספק שהאל"ף בקמץ רחב והסמ"ך בשוא נע
כה וְאֶֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה: הוא"ו בשווא נע
כח מִמֶּֽךָּ: כ"ף סופית דגושה
ל וְהִֽשְׁתַּחֲוֵ֖יתִי: מלעיל


ראשון של צו:

ו ב מוֹקְדָ֨הֿ: אין מפיק בה"א. תּ֥וּקַד בּֽוֹ: הטעם נסוג לת"ו
ו ג וּמִֽכְנְסֵי-בַד֘: העמדה קלה במ"ם
ו ה תּֽוּקַד-בּוֹ֙: העמדה קלה בתי"ו
ו ח וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֗חַ: בשאר מקומות: וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה
ו יא יֹֽאכְלֶ֔נָּה: הכ"ף בשווא נע ולא בחטף כפי שמופיע בחלק מהספרים
תֵּ֣ן לְ֭חָכָם וְיֶחְכַּם־ע֑וֹד
אליהו
 
הודעות: 313
הצטרף: 15 אפריל 2013, 11:55

Re: דקדוקי קריאה ויקרא עו כולל פרשת זכור והפטרה

הודעהעל ידי כוכב-דוד » 13 מרץ 2016, 19:44

"אין כל צורך בקריאה הכפולה".

חמור מכך, הקריאה הכפולה משבשת את הקריאה וההבנה, כי זֶכֶר בתרי סגולים מתפרש כסמיכות של זָכָר, כמו עֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן - סמיכות של עָשָׁן.
הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי, כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם (תהלים כה, ה).
סמל אישי של המשתמש
כוכב-דוד
 
הודעות: 833
הצטרף: 07 אפריל 2013, 00:29
מיקום: ירושלים

הודעהעל ידי ELIHU » 18 מרץ 2016, 16:49

לא מדויק .
זכר בשש נקודות איננה במקרא [בסמיכות] בהוראת זכרון ולא בהוראת הפך-נקבה.
לכל היותר, אפשר לומר כי הוא משמש בכתבי יד אחדים בהוראת זכרון.
ואין במקרא כלל סמיכות של 'זכר' בהוראת הפך-נקבה.
מן השורה האחרונה שלי, ניתן להסיק שאם מנקדים שש נקודות, יתכן כי מדובר בהפך-נקבה.
אך כתבי היד מרמזים אחרת.
סמל אישי של המשתמש
ELIHU
 
הודעות: 221
הצטרף: 15 אפריל 2013, 10:53
מיקום: סעד

Re: דקדוקי קריאה ויקרא עו כולל פרשת זכור והפטרה

הודעהעל ידי כוכב-דוד » 18 מרץ 2016, 16:55

מה בכך שצורה ספציפית זו אינה מופיעה במקרא?
בפועל, זיכרון בסמיכות צורתו בצירה, ואילו הצורה בסגול משתמעת כמו עֶשֶׁן - כסמיכות לקמצים.
הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי, כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם (תהלים כה, ה).
סמל אישי של המשתמש
כוכב-דוד
 
הודעות: 833
הצטרף: 07 אפריל 2013, 00:29
מיקום: ירושלים

Re: דקדוקי קריאה ויקרא עו כולל פרשת זכור והפטרה

הודעהעל ידי אליהו » 22 מרץ 2016, 16:15

אינני חולק על האמור
יש לציין שהצורה שסמיכות הופכת לסגוליים
היא צורה משנית.
יש כבד פה בפתח ויש כבד עוון בסגולים
תֵּ֣ן לְ֭חָכָם וְיֶחְכַּם־ע֑וֹד
אליהו
 
הודעות: 313
הצטרף: 15 אפריל 2013, 11:55


חזור אל טעמי המקרא ודקדוקי קריאה

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו 3 אורחים

cron