דקדוקי קריאה אסתר

בספרי התורה הכתובים על קלף ומשמשים בבית הכנסת לא מופיעים סימני פיסוק ואף לא חלוקה לפסוקים (למעט ספרי התורה של העדה התימנית בהם מופיעים סימונים לסוף פסוק, אתנח וזרקא, בעזרת חריטה על גבי הקלף). המסורת העברית העבירה בעל-פה את סימני ההפסקות, ודבר זה הוביל לעתים לשינויי גרסאות, שבאו לידי ביטוי במחלוקת בגמרא קידושין ל,א ובנדרים לח,א אודות חלוקת הפסוק "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־יְהוָה" (שמות יט,ט) לשלושה חלקים. כך החל תהליך מסירת הניקוד והטעמים, המהווים סימני פיסוק, בהעברת המסורה. [מתוך ויקיפדיה]

דקדוקי קריאה אסתר

הודעהעל ידי אליהו » 20 מרץ 2016, 10:16

מגילת אסתר

הערה כללית: יש קוראים שבסוף כל פרק מנגנים ניגון מיוחד כעין זרקא סגול של המגילה. אין לזה מקום כי חלוקת הפרקים היא נוצרית, ואין לייסד מנהגים על חלוקת הנוצרים.

פרק א
א א וַיְהִ֖י: היו"ד בשוא נח, בטעם טפחא. הַמֹּלֵךְ֙: מלרע, ההטעמה בלמ"ד. מֵהֹ֣דּוּ: כדי להבחין שהוא שם מדינה ולא פועל בציווי צריך לקוראו מלעיל ולהדגיש את הדל"ת
א ה וּבִמְל֣וֹאת: יש לקרוא 'ובמלוֹת' האל"ף כלל אינה נשמעת [במילה זו רבו המשתבשים. מה שמטעה הוא שיש ספרים מסמנים כתיב וקרי, וזה מוסיף על הבלבול (גם ההטעמה בלמ"ד מקשה על ההבחנה בין אם יש תנועה באל"ף בין אם אין)].
הַנִּמְצְאִים֩: הצד"י בשוא לא בקמץ
א ו עַל-גְּלִ֥ילֵי כֶ֖סֶף: הטעם נסוג ללמ"ד. וְעַמּ֣וּדֵי שֵׁ֑שׁ: הטעם נסוג למ"ם. רִֽצְפַ֥ת: הצד"י בשוא נע, הפ"א רפויה
א ז וְכֵלִ֖ים מִכֵּלִ֣ים שׁוֹנִ֑ים: במנגינת איכה
א י הַמְשָׁ֣רְתִ֔ים: המ"ם בשוא נח
א יא אֶת-יָפְיָ֔הּ: יו"ד ראשונה בקמץ קטן, פ"א בשווא נח, לא בחירק, יו"ד שנייה בקמץ ומפיק בה"א
א יב בָּעֲרָ֥ה בֽוֹ׃ אין טעם נסוג אחור, יש לכל היותר געיה בבי"ת הראשונה, להעמיד מעט לפני הגרונית החטופה
א יד שֵׁתָר֙: קמץ בתי"ו
א יז בַּעְלֵיהֶ֖ן: העי"ן בשוא נח וכן הדבר גם בהמשך. וְלֹא-בָֽאָה׃ הטעם בבי"ת, היחיד במלעיל כי הוא לשון עבר. בשאר המגילה הטעם באל"ף, במלרע, לשון הווה (בינוני)
א יח פָּֽרַס־וּמָדַ֗י: געיא בפ"א המראה על העמדה קלה, וכן בפסוק הבא.
א כ פִּתְגָ֨ם: הגימ"ל קמוצה ללא דגש והשוא בת"ו נח
א כב שֹׂרֵ֣ר: שי"ן שמאלית

פרק ב
ב א כְּשֹׁ֕ךְ חֲמַ֖ת: אע"פ שטעם מפסיק מפריד בין המילים, עלול קורא שאינו מבחין בין חי"ת לכ"ף רפויה (מבטא "ישראלי") להבליע כאן אות; אֲשֶׁר־עָשָׂ֔תָה: השׂי"ן בקמץ ומוטעמת עקב ההפסק, וכן לקמן ה יב
ב ב יְבַקְֿשׁ֥וּ: הקו"ף רפויה בשוא נח
ב ג וְיַפְקֵ֨ד: הו"ו בשוא לא בפתח. וְיִקְבְּצ֣וּ: הוא"ו שוואית. הֵגֶ֛א: הגימל בסגול
ב ה אִ֣ישׁ יְהוּדִ֔י ...: נוהגים לתת לציבור לקרוא ואחריו בעל הקריאה. מָרְדֳּכַ֗י: יש מנקדים וקוראים הדל"ת בחטף קמץ שנקרא כחולם. רוב העולם קורא את הדל"ת כשווא נע רגיל כלומר כעין סגול. שתי הקריאות נכונות.
ב ו אֲשֶׁ֤ר הָגְלָה֙...: במנגינת איכה. הָגְלָה֙, הָגְלְתָ֔ה: ה"א בקמץ חטוף. עִ֖ם יְכָנְיָ֣ה מֶלֶךְ-יְהוּדָ֑ה: טעם טפחא בתיבת עִ֖ם, כ"ף של יְכָנְיָ֣ה בקמץ חטוף, נו"ן בשווא נח ויו"ד בקמץ, יכונ-יה. אֲשֶׁ֣ר הֶגְלָ֔ה: ה"א בסגול
ב ח וּֽבְהִקָּבֵ֞ץ: הבי"ת בשוא נח על אף הגעיא בוי"ו
ב ט וַתִּשָּׂ֣א חֶ֣סֶד: תיבה ראשונה מלרע ושנייה מלעיל, אין טעם נסוג אחור. לָתֵ֣ת לָ֔הּ: טעם מונח אינו נסוג אחור והתי"ו בצירי,בהמשך הפסוק לָתֶת-לָ֖הּ, המילים מוקפות, הלמ"ד ראויה לקבל געיא, או במילים אחרות, יש לקרא בהעמדה קלה שם
ב יא לִפְנֵ֖י חֲצַ֣ר בֵּית-הַנָּשִׁ֑ים: טעם טפחא בתיבת לִפְנֵ֖י
ב יב כְּדָ֤ת הַנָּשִׁים֙: הדל"ת בקמץ למרות הסמיכות [המקדש אשה צריך לומר "הרי את מקודשת לי בטבעת זוֹ (לא זוּ) כְּדָת משה וישראל" בדל"ת קמוצה. ברוב הסידורים הדל"ת פתוחה, וצריך לתקן]
ב יג בָּאָ֣ה: הטעם באל"ף מלרע יִנָּ֤תֵֽן לָהּ֙: טעם נסוג אחור לנו"ן
ב יד בָאָ֗ה .... שָׁבָ֞ה: שתי המילים מלרע [לדעת ערוך השולחן סי' תר"ץ הקורא מלעיל מחזירין אותו]
ב טו בַּת-אֲבִיחַ֣יִל דֹּ֣ד: אין פסק בין התיבות כפי שמופיע בקורן ודומיו
ב כא וּמָרְדֳּכַ֖י יוֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר-הַמֶּ֑לֶךְ: טעם טפחא בתיבת וּמָרְדֳּכַ֖י

פרק ג
ג א וַֽיְנַשְּׂאֵ֑הוּ: השׂי"ן בשוא נע ודגש, להיזהר מהבלעת האל"ף
ג ד כתיב בְּאָמְרָ֤ם קרי כְּאָמְרָ֤ם: כמו כל כתיב וקרי הכתיב אינו נקרא, ואין ל"הדר" לקוראו בקריאה חוזרת כיון שעל פי המסורת קוראים את הקרי בלבד [לכן יש להתפלא על מי של"חומרא" קוראים פעמיים גם בבי"ת וגם בכ"ף.
הרי לא מדובר כאן רק בשיבוש אלא בפגיעה בעיקרי האמונה. וזו לשון השלחן ערוך אורח חיים סימן קמא סעיף ח: כל תיבה שהיא קרי וכתיב, הלכה למשה מסיני שתהא נכתבה כמו שהיא בתורה ונקרית בענין אחר; ומעשה באחד שקרא כמו שהיא כתובה, בפני גדולי הדור: ה"ר יצחק אבוהב והר"ר אברהם ואלאנסי והר"ר שמואל ואלאנסי בנו ז"ל, והתרו בו שיקרא כפי המסורה, ולא רצה, ונידוהו והורידוהו מהתיבה. ע"כ]
ג ו אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֛ים אֲשֶׁ֛ר: שני תבירים מתרדפים (רצופים) וכן בפסוק הבא: לְי֛וֹם וּמֵחֹ֛דֶשׁ
ג ח בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ: טעם טפחא בתיבת בְּכֹ֖ל
ג י אֶת-טַבַּעְתּ֖וֹ: העי"ן בשוא נח. בֶּֽן-הַמְּדָ֛תָא: המ"ם דגושה בשוא נע
ג יב וְאֶל-שָׂ֤רֵי עַם֙: טעם נסוג אחור לשי"ן. נִכְתָּ֔ב וְנֶחְתָּ֖ם: בשתיהן התי"ו קמוצה, אין וא"ו החיבור מחברת בין הפעלים אלא בין העניינים בלבד [כבר שמעתי קורא שהטעים כך שיצר חיבור בין השניים].
ג יד לְהִנָּ֤תֵֽן דָּת֙: הטעם נסוג לנו"ן ויש געיא בתי"ו
ג טו בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וְהַמֶּ֤לֶךְ וְהָמָן֙ יָשְׁב֣וּ לִשְׁתּ֔וֹת וְהָעִ֥יר שׁוּשָׁ֖ן נָבֽוֹכָה׃ כשהמילה שושן היא לבדה השי"ן קמוצה, כשהיא סמוכה למילה הבירה השי"ן פתוחה. החל מ-וְהַמֶּ֤לֶךְ וְהָמָן֙ בניגון איכה

פרק ד
ד א כל הפסוק בניגון איכה
ד ג אֵ֤בֶל גָּדוֹל֙... לָרַבִּֽים: בניגון איכה
ד ז בַּיְּהוּדִ֖יים - בַּיְּהוּדִ֖ים: בכל המגילה קוראים יְהוּדִים ביו"ד אחת לאחר הדל"ת
ד ח כְּתָֽב-הַ֠דָּת: למרות הסמיכות התי"ו בקמץ רחב. נָ֣תַן ל֔וֹ: טעם נסוג אחור לנו"ן. לְהִֽתְחַנֶּן-ל֛וֹ: געיה בה"א, אין להעמיד את החי"ת
ד י וַתֹּ֤אמֶר אֶסְתֵּר֙ לַהֲתָ֔ךְ: כך צריכה להיות ההטעמה ולא כקורן ואחרים אשר הטעימו וַתֹּ֥אמֶר אֶסְתֵּ֖ר לַהֲתָ֑ךְ
ד יא וְעַם-מְדִינ֨וֹת הַמֶּ֝לֶךְ: כך ההטעמה במדויקים ויש להקפיד על הפרדת התיבות למנוע הבלעת המ"ם. בקורן ובדומיו, תיבת וְעַם בתלישא קטנה [כבר הבהרנו פעמים רבות שמקורות ע"פ תנ"ך קורן, אינם בני פלוגתא נגד הנוסחאות המדויקות של ר"מ ברויאר ז"ל. ואפילו במקומות שכתר ארם צובה לא נשתייר בהם. ועובדה היא שגם תוכנת הכתר של בר-אילן מסכימה כמעט בכל מקום לשיטתו (מלבד שיטת הגעיות הקלות שאיננה נוגעת לכאן)]. אֲשֶׁ֣ר יָבֽוֹא-אֶל-הַמֶּלֶךְ֩: כך ההטעמה במדויקים, טעם מונח בתיבה אֲשֶׁ֣ר ולא בתיבה המוקפת שלאחריה. וְחָיָ֑ה:במלרע
ד יד תַּחֲרִ֘ישִׁי֘: הטעם ברי"ש. הִגַּ֖עַתְּ: העי"ן בפתח, והתי"ו בדגש קל
ד טז הַֽנִּמְצְאִ֣ים: הצד"י בשוא לא בקמץ. אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי׃ הדל"ת בשתיהן בשוא נח, בניגון איכה

פרק ה
ה ב בֶּחָצֵ֔ר: יאריך מעט בבי"ת להבדיל בין מיודע בסגול לבין בלתי מיודע בשווא וכן הוא בהמשך בפרק ו ד-ה
ה ג וְיִנָּ֥תֵֽן לָֽךְ׃ הטעם נסוג לנו"ן ויש געיא בתי"ו
ה ו וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ: הטעם נסוג לנו"ן ויש געיא בתי"ו
ה ז וַתֹּאמַ֑ר: מלרע ומ"ם בפתח
ה יא נִשְּׂא֔וֹ: השׂי"ן בשוא נע ודגש, להיזהר מהבלעת האל"ף
ה יב לֹא-הֵבִ֩יאָה֩: מלעיל [ברוב הספרים התלישא מסומנת רק על הה"א בסוף המילה. עם זאת הטעם בבי"ת. הוספה כאן תלישא למנוע טעויות].
אֲשֶׁר־עָשָׂ֖תָה: השי"ן בקמץ והטעם מלעיל כמו לעיל ב א, אבל בה' ה ובו' יד השי"ן בשווא. קָֽרוּא-לָ֖הּ: געיה בקו"ף
ה יד יַֽעֲשׂוּ-עֵץ֘: געיה ביו"ד, יש להאריך מעט בקריאתה למנוע הבלעת העי"ן החטופה. גָּבֹ֣הַּ: אין לקרוא ה"א בפתח ha, הקריאה הנכונה אצל האשכנזים היא אַהּ כלומר ah, בעדות המזרח: וַהּ wah. וּבֹֽא-עִם-הַמֶּ֥לֶךְ: כך ההטעמה במדויקים, שלוש המילים מוקפות ומוטעמות במרכא וכן צריך לקרוא

פרק ו
ו א נָדְדָ֖ה: דל"ת ראשונה בשווא נע ולא בחטף כפי שמופיע בכמה מקומות
וַיֹּ֗אמֶר לְהָבִ֞יא: תיבה וַיֹּ֗אמֶר ברביע ולא בתלישא כפי שמופיע בקורן ודומיו. וַיִּהְי֥וּ: הוא"ו בפתח
ו ב הַסַּ֑ף: הסמ"ך בפתח למרות האתנח. בִּקְֿשׁוּ֙: הקו"ף רפויה בשוא נח
ו ג מַֽה-נַּעֲשָׂ֞ה: השׂי"ן בקמץ הקורא בסגול משנה משמעות. וכן בהמשך הפסוק
ו ו בָּאִ֕ישׁ: הבי"ת בקמץ
ו ח לָֽבַשׁ-בּ֖וֹ: געיה בלמ"ד
ו יג וַיֹּ֩אמְרוּ֩ ל֨וֹ חֲכָמָ֝יו: תיבת וַיֹּ֩אמְרוּ֩ במלעיל! המ"ם בשוא נע והלמ"ד במילה אחריה ללא דגש

פרק ז
ז ב וְתִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ: טעם נסוג אחור לנו"ן, וגעיא בתי"ו להעמדה קלה בתי"ו
ז ג וַתֹּאמַ֔ר: המ"ם בפתח
ז ד כִּ֤י נִמְכַּ֙רְנוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמִּ֔י לְהַשְׁמִ֖יד לַהֲר֣וֹג וּלְאַבֵּ֑ד: יש הנוהגים לקרא בניגון איכה.
וְ֠אִלּ֠וּ: במלרע, ההטעמה בלמ"ד [התלישא מימין לאות הראשונה אינה מראה את מקום ההטעמה אלא שזהו מקומה הטבעי תמיד, ללא כל קשר להברה המוטעמת, הוספנו כאן תלישא נוספת ליתר בטחון]; בְּנֵ֥זֶק: הנו"ן בצירי ולא בסגול
ז ו נִבְעַ֔ת: העי"ן בפתח ולא בקמץ [זה משנה את המשמעות. (יש לדון שבדיעבד אפשר לדונו כקמצים אחרים בזמן עבר)]
ז ח חָפֽוּ: הטעם בפ"א מלרע
ז ט אֲשֶׁר-עָשָׂ֪ה הָמָ֟ן: נגינת הטעם קרני פרה, למי שאין מסורת אחרת, היא: פזר-תלישא גדולה- תלישא קטנה [לא ידוע למה בדפוס ניתן סימן זה לקרני-פרה. בכתבי היד צורתו היא כמיןV מעל האות המוטעמת. יתכן שטעם נדיר זה מנוגן כך בגלל צורתו בדפוס שאין לה קשר לצורתו במקורות. אגב, התלישות בכתבי היד הן עיגולים. תלישא גדולה – עיגול על האות הראשונה, וקטנה על האחרונה. בדפוס הוסיפו קו קטן אלכסוני. אין לזה קשר לקרני פרה]

פרק ח
ח א מַ֥ה הוּא לָֽהּ: תיבת מַ֥ה בפתח ולא בקמץ
ח ו כִּ֠י אֵיכָכָ֤ה...: מלרע ובניגון איכה. בְּאָבְדַ֖ן: האל"ף בקמץ קטן
ח ח אֲשֶׁר־נִכְתָּ֣ב: התי"ו בקמץ כדלעיל ג יב
ח ט הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִֽים-וְהַפַּחוֹת֩: במדויקים, התיבות מוקפות, בפחות מדויקים כקורן ודומיו, יש מונח בתיבה הראשונה ואין להגרר אחריהם!
ח יא אֲשֶׁ֣ר בְּכָל-עִיר-וָעִ֗יר: תיבת אֲשֶׁ֣ר במונח רגיל ולא מונח לגרמיה כפי שמופיע בקורן ודומיו
ח יד יָ֥צְא֛וּ: טעם משנה – מרכא [כבר הערנו שאע"פ שרוו"ה מזכיר כלל במשפטי הטעמים שלו שבמילים כגון זו יש מרכא ולא געיא במילה, הוא סימן געיא. בעקבותיו הלכו בתנ"ך קורן. בברויאר וכן בכתר בר-אילן אל נכון במרכא, וכמדומה גם בקורן מתוקן לפעמים בנ"ך במהדורות המאוחרות] ביו"ד, יש להאריך מעט בקריאתו
ח טו וּמָרְדֳּכַ֞י יָצָ֣א...: נוהגים לתת לציבור לקרוא ולאחר מכן חוזר אחריהם בעל הקריאה
וְשָׂמֵֽחָה: המ"ם בצירי ומטעמת, צורת עבר בהפסק, אין להטעים בחי"ת
ח טז לַיְּהוּדִ֕ים הָיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה...: הציבור קורא בקול ואחריו הקורא

פרק ט
ט א שִׂבְּר֝וּ: שׂי"ן שמאלית
ט ג מְנַשְּׂאִ֖ים: דגש חזק בשׂי"ן והשווא הוא נע, הקורא נח משבש משמעות כי יישמע מלשון ניסיון (אם בעקבות הנח יבליע את האל"ף: מְנַסִּים)
ט ד וְשָׁמְע֖וֹ הוֹלֵ֣ךְ בְּכָל-הַמְּדִינ֑וֹת: טעם טפחא בתיבת וְשָׁמְע֖וֹ והשי"ן בקמץ קטן
ט ז-י: יש לשים לב להטעמת שמות בני המן, חלקם במלעיל וחלקם במלרע. המסורה מזכירה מי מלעיל ומי מלרע: אלו המסתיימים ב-תא הם מלעיל, דַּֽלְפ֖וֹן אֲדַלְיָ֖א אֲרִיסַ֔י אֲרִידַ֖י מלרע [נוצר מעין מנהג שהציבור קורא גם עשרת בני המן בקול (המשנה ברורה בשם חיי-אדם שולל מנהג זה), כנראה אנשים רוצים להראות את אורך נשימתם... מכל מקום במקומות הנוהגים כן, על הקורא לחכות עד שהציבור ישתתקו לפני שממשיך בקריאה]. כמו כן נוהגים לקוראם בנשימה אחת כולל את התיבה עֲ֠שֶׂרֶת; הָרָ֑גוּ: הרי"ש בקמץ ומוטעמת.
ט יב וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֔ךְ: טעם נסוג אחור לנו"ן, וגעיא בתי"ו
ט כב נֶהְפַּ֨ךְ: הה"א בשווא נח והפ"א בדגש קל
ט כג וְקִבֵּל֙: לשון יחיד לעומת פס' כז וְקִבְּלֻ֣ שהקרי הוא: וְקִבְּל֣וּ.
ט כה וּבְבֹאָהּ֘: הבי"ת הראשונה בשווא נח [כמו 'רבבות אפרים' וכדו'. יתכן להתיר למי שחושש מהבלעת אות לקוראו בשווא נע. רצוי מאוד להתאמן לקוראו בשווא נח הנכון לפי הדקדוק]!
ט כז קִיְּמ֣וּ: קו"ף בחירק חסר והיו"ד בדגש חזק ושווא נע (וכן הוא להלן פס' לא). כתיב וְקִבְּלֻ֣, קרי: וְקִבְּל֣וּ בשונה מפס' כג.
אֵ֣ת שְׁנֵ֤י הַיָּמִים֙: תיבת אֵ֣ת במונח ואינה מוקפת כפי שמופיע בקורן ודומיו
ט לא קִיַּ֨ם: היו"ד בפתח וכן הוא בהמשך פס' לב

פרק י
י ב תָקְפּוֹ֙: התי"ו בקמץ קטן והפ"א בדגש קל
י ג כִּ֣י׀ מָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֗י...: נוהגים לתת לציבור לקרוא פסוק זה לפני בעל הקריאה

קריאת התורה בפורים, שמות יז ח-טז:

יז ח וַיִּלָּ֥חֶם: במלעיל
יז י אָֽמַר-לוֹ֙: העמדה קלה באל"ף בגלל הגעיה שם
תֵּ֣ן לְ֭חָכָם וְיֶחְכַּם־ע֑וֹד
אליהו
 
הודעות: 313
הצטרף: 15 אפריל 2013, 11:55

חזור אל טעמי המקרא ודקדוקי קריאה

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו 3 אורחים

cron