שרשים קדשים

בספרי התורה הכתובים על קלף ומשמשים בבית הכנסת לא מופיעים סימני פיסוק ואף לא חלוקה לפסוקים (למעט ספרי התורה של העדה התימנית בהם מופיעים סימונים לסוף פסוק, אתנח וזרקא, בעזרת חריטה על גבי הקלף). המסורת העברית העבירה בעל-פה את סימני ההפסקות, ודבר זה הוביל לעתים לשינויי גרסאות, שבאו לידי ביטוי במחלוקת בגמרא קידושין ל,א ובנדרים לח,א אודות חלוקת הפסוק "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־יְהוָה" (שמות יט,ט) לשלושה חלקים. כך החל תהליך מסירת הניקוד והטעמים, המהווים סימני פיסוק, בהעברת המסורה. [מתוך ויקיפדיה]

שרשים קדשים

הודעהעל ידי אליהו » 30 מאי 2016, 22:48

מגליון בחוקותי עו בהפטרה מה שאני הכנסתי צבוע
יז ח שָׁרָשָׁ֔יו לשון יחיד שֹׁרֶשׁ. לו הייתה האות הראשונה גרונית, הרי בהתרחקה מהטעם הייתה הופכת לחטף קמץ. עֹפֶר – עֳפָרִים. חולם חסר לרוב מופיע רק בהברה מוטעמת, ובהתרחק הטעם הופך שווא או קיבוץ או קמץ חטוף. דֹּב – דֻּבִּים; גֹּדֶל – גֻּדְלוֹ . כאן היה צפוי שָׁרְשָׁיו כמו מָתְנָיו.
בלשון רבים הצורה הפשוטה היא בֹּקֶר – בְּקָרִים , רֹתֶם – רְתָמִים.
אבל בהרבה פעמים האות הראשונה אינה שווא אלא חטף קמץ גם בלא-גרוניות או קמץ רחב.
ובמקרא שלנו גם בכינוי (השרשים שלו) הקמץ ברי"ש נשאר אע"פ שנתרחק מהטעם בניגוד למלה מָתְנָיו למשל שהפך שווא. [קמץ וצירי בהתרחקם יותר מהברה אחת מהטעם נוטים להפוך לשווא או לתנועה קטנה פתח חירק חסר או סגול; חולם מלא חירק מלא ושורק הן 'תנועות גדולות קיימות' ולרוב התנועה נשמרת גם במרחק מהטעם; לפעמים קמץ וצירי גם הן 'תנועות קיימות', ולפעמים נשמרים בכל אופן]
מלה מוכרת שחולם הופך קמץ רחב או חטף קמץ היא קֹדֶשׁ – קָדָשִׁים הַקֳּדָשִׁים.
בארמית מצינו במלה קֳדָם. נעיין בדניאל ב (ו) מִן־קֳדָמָ֑י (ט) קָֽדָמַ֔י (י) קֳדָם־מַלְכָּא֙ (יא) קֳדָ֣ם מַלְכָּ֑א (כאן קדם אינה מוקפת אבל בטעם מחבר).
ובדניאל ג לב שְׁפַ֥ר קָֽדָמַ֖י לְהַחֲוָיָֽה: דניאל ו כז מִן־קֳדָמַי֘

ומכאן ואילך התכתבות בין חברים.
חנן אריאל שלח לטעמי תורה לפני כשנתיים: ההבדל בין קדשים והקדשים במקורו הוא הבדל באורך התנועה ולא באיכותה, שהרי בטבריה קראו קמץ גדול וחטף קמץ באותו האופן, אלא שמשך הגייתה של התנועה החטופה היה קצר יותר.
מה טעם האריכו יותר בקריאת הקוף של קדשים מאשר בקריאת הקוף של הקדשים? שמעתי מפרופ' ג'פרי כאן, שהסיבה פשוטה: ההטעמה המשנית במילה קדשים היא בקוף, ואילו במילה הקדשים היא בהא. ממילא, במילה קדשים תנועת הקוף נהגתה הגייה ממושכת יותר מאשר במילה הקדשים.
אלידע כוכב: בתורת הקורא פרשת אמור הערה יא:
בכל המקרא, כשתיבת 'קדשים' באה אחר ה"א הידיעה (או אחר אחת מאותיות כל"ב
המנוקדות בפתח לידיעה), הקו"ף מנוקדת בחטף קמץ ('הַ קֳּ דָ שִׁ ים', 'בַּ
קֳּ דָ שִׁ ים'), וכאשר אינה באה אחר ה"א הידיעה, הקו"ף מנוקדת בקמץ ללא
חטף ('קָ דָ שִׁ ים') .
וכנראה הטעם לזה משום שכאשר אין לפניה ה"א הידיעה, הקו"ף מוטעמת בהטעמה
משנית, וממילא ההברה מתארכת מעט, ולכן אינה ראויה להנקד בחטף, אך כאשר באה לפניה ה"א הידיעה, ההטעמה המשנית מתקדמת לאות ה"א, ואינה מוטעמת בקו"ף, וממילא הברת הקו"ף קצרה וראויה להנקד בחטף. ע"כ מתורת הקורא.
ולא הבנתי, הלא בשום מקום לא מצינו הטעמה משנית לא בקוף ולא בה' שלפניה.
זולתי פעם אחת ביחזקאל (מד,יג) "וְלָגֶ֙שֶׁת֙ עַל־כָּל־קָ֣דָשַׁ֔י". (ושם ראיה שאין זה ק"ק, שהרי לעולם אין ק"ק מוטעם) אתמול קראנו בבית הכנסת ישעי' יא א וְנֵ֖צֶר מִשָּׁרָשָׁ֥יו יִפְרֶֽה: השין בקמץ, ולפי דבריך היה צריך להיות ח"ק כיון שה"הטעמה משנית" עוברת למ' שלפניה, ומה לי מ' מה לי ה'.
תודה ושבת שלום!
טעמי תורה: הכוונה כמובן למתג.
לא הבנתי מה ההשוואה ל'שרשיו', ומה הדמיון בין חטף קמץ לקמץ קטן-חטוף, הקו"ף בתיבת קדשים ראויה להינקד בחטף קמץ, וכאשר אינה יכולה להינקד בחטף היא הופכת לקמץ רגיל (מלבד מה שלא הבנתי מדוע קראו פסוק זה אצלכם בבית הכנסת, אבל זה כבר נושא אחר...).
אלידע: א. בכתבי היד הממעטים במתגים (דוגמת כתר אר"צ) בד"כ אין מתג בתיבת "קדשים" גם כשבאה בלי ה"א הידיעה, ואם כוונתך שדי בזה שראויה למתג, הרי גם תיבת "הקדשים" בה"א הידיעה הקוף ראויה למתג אילו היתה נהפכת לקמץ בלי חטף, מה שמוכיח שלא המתג גורם לנשירת החטף (כלומר להארכתו לתנועה) אלא אדרבה, נשירת החטף מביאה את המתג. והדרא קושיא לדוכתה אמאי ב"קדשים" בקמץ וב"הקדשים" בח"ק.
ב.בשורש "שרש" ובשורש "קדש" ישנה אותה תופעה, שבריבוי (שרשים, שרשי, שרשיו) הש' או הק' ראויים להינקד בשווא (או ח"ק) ותחת זאת הם מנוקדים בקמץ גמור, תופעה זו קיימת גם בתיבת "קדם"/"קדמי" בארמית בדניאל ועזרא, ומסתבר שטעם הדבר שווה/דומה בכולם, הואיל וכן, כיון שהטעם שנתת בשורש "קדש" אינו עולה בשורש "שרש" יש בזה כדי להקשות על טעמך.
חנן אריאל: קֳדָם וקדשים מתנהגות באופן דומה אף כי לא זהה (ולא כן שרשים) - מן קדמי, מן קדמוהי - ק' בחטף קמץ ואילו קדמיה, קדמיך - בקמץ. וכן מצינו את-קדשיו לו יהיו, ואת-קדשיו (מלכים ב,יב,יט) בחטף (הדוגמות בספרו של ישראל ייבין על כתר ארם צובה). אם כן, כשיש מילית זעירה הדבוקה למילים קדשים, קדם, וכן ה"א הידיעה במילה הקדשים - יש חטף, וכשהמילה מופיעה בפני עצמה - יש קמץ.
נראה לי שההסבר של פרופ' כאן מסביר יפה מה נשתנו אלו מאלו.
אכן, לא מדובר כאן בשאלה אם יש בתיבה גיעיה או אין בה. בכל מילה יש הטעמה ראשית והטעמה משנית. כשאדם קורא את צירוף המילים את-קדשיו, מוקף, הוא מטעים הטעמה משנית את 'ואת'. ואילו כשהוא קורא רק קדשיך, כשתי מילים נפרדות, ההטעמה המשנית במילה קדשיך היא בק' (ולא בד', כי נמנעים מלהטעים שתי הברות סמוכות זו לזו), ולכן ההגייה של הק' במילה קדשיך ארוכה יותר משל הק' במילה קדשיו שבצירוף את-קדשיו.
כל טוב, חנן
אלידע: הקביעה שבטבריה לא הבדילו בין קמץ גדול לקטן אינה ברורה כלל, וכמדומה אפשר להוכיח ההפך. בכל מקרה, קושיותיי קשות על קביעה זו, שכאמור לא מצאנו בד"כ געיא בק' קדשים, וכ"ש שלא בה' הקדשים. וכן שבתיבת "משרשיו" הש' בקמץ ולא בח"ק אע"פ שאין ההטעמה בו גם לפי שיטתו.
ועל הכל תודה רבה, ושלום.
א"ה: ההנחה הרווחת היא שזהות הסימן מראה שאין הבדל בביטוי בין קמץ רחב חטף קמץ וקמץ חטוף-קטן. מצד שני מבחינה דקדוקית כלומר הברה פתוחה וסגורה ודגש התנועות שונות לגמרי, וכן הדבר לגבי שורק-קיבוץ וחירק מלא וחסר.
מצד שני הקרבה של הקמץ החטוף וחטף הקמץ לחולם, מראה שהם רחוקים.

ולא נשכח שבכתר ארם צובה מנוקד ירמי' ב יב חֳרְב֥וּ מְאֹ֖ד כדי להראות שאין זה קמץ רגיל.
אלידע: א. בשלושה מקומות מצאנו קדשים בקמץ רחב אע"פ שהוא מוקף לתיבה שלפניה:
1. ספר שמות פרק ל פסוק י: ו לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם קֹֽדֶשׁ־קָדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַהֽ'::
2. ספר ויקרא פרק כז פסוק כח: כָּל־חֵ֕רֶם קֹֽדֶשׁ־קָדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַהֽ':
3. ספר יחזקאל פרק מד פסוק יג: עַל־כָּל־קָ֣דָשַׁ֔י אֶל־קָדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים
ב. כמו שאמרת, בשרש שר"ש לא ניתן לומר כלל זה, כמו שרואים בפסוק זה:
ספר ישעיהו פרק יא פסוק א: וְנֵ֖צֶר מִשָּׁרָשָׁ֥יו יִפְרֶֽה:
השי"ן בקמץ רחב למרות המ' שלפניה.
וכן פעמיים בפסוק זה: ספר יחזקאל פרק יז פסוק ט: הֲלוֹא֩ אֶת־שָׁרָשֶׁ֨יהָ יְנַתֵּ֜ק וְאֶת־פִּרְיָ֣הּ׀ יְקוֹסֵ֣ס וְיָבֵ֗שׁ כָּל־טַרְפֵּ֤י צִמְחָהּ֙ תִּיבָ֔שׁ וְלֹֽא־בִזְרֹ֤עַ גְּדוֹלָה֙ וּבְעַם־רָ֔ב לְמַשְׂא֥וֹת אוֹתָ֖הּ מִשָּׁרָשֶֽׁיהָ:
גם אחרי תיבת "את" המוקפת לה, וגם אחרי מ' השימוש, מתעקש ש' שרש פורה ראש
ולענה להשאר בקמץ רחב.
והואיל ובלאו הכי צריך לתת טעם לעיקשות ש' השורש להתרחב לקמץ רחב, מסתבר
שטעם זה או דומה לו יסבירו את התופעה הדומה ב"קדש" וב"קדמ", אך דא עקא,
שאינני יודע טעם ושורש לעיקשות השורש.
תֵּ֣ן לְ֭חָכָם וְיֶחְכַּם־ע֑וֹד
אליהו
 
הודעות: 313
הצטרף: 15 אפריל 2013, 11:55

חזור אל טעמי המקרא ודקדוקי קריאה

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו 3 אורחים

cron