מהיבטים לשוניים בשלח עח פיסוק פסוק ויבא... ויאר ויהי

בספרי התורה הכתובים על קלף ומשמשים בבית הכנסת לא מופיעים סימני פיסוק ואף לא חלוקה לפסוקים (למעט ספרי התורה של העדה התימנית בהם מופיעים סימונים לסוף פסוק, אתנח וזרקא, בעזרת חריטה על גבי הקלף). המסורת העברית העבירה בעל-פה את סימני ההפסקות, ודבר זה הוביל לעתים לשינויי גרסאות, שבאו לידי ביטוי במחלוקת בגמרא קידושין ל,א ובנדרים לח,א אודות חלוקת הפסוק "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־יְהוָה" (שמות יט,ט) לשלושה חלקים. כך החל תהליך מסירת הניקוד והטעמים, המהווים סימני פיסוק, בהעברת המסורה. [מתוך ויקיפדיה]

מהיבטים לשוניים בשלח עח פיסוק פסוק ויבא... ויאר ויהי

הודעהעל ידי אליהו » 23 ינואר 2018, 14:40

יד כ וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין׀ מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה
מספר תורת הטעמים הרב אברהם ויסבלום נר"ו עמ' רג
פירש רש"י: ויהי הענן והחשך למצרים, ויאר עמוד האש את הלילה לישראל [וכן פירשו רשב"ם וראב"ע ועוד]. ולפי זה הפיסוק הוא: וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, (וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ) וַיָּאֶר אֶת־הַלָּיְלָה [ויאר נסוב על המלאך שהאיר את הלילה והמלים וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ הם כמאמר המוסגר שהענן והחושך היו מאחריהם לצד מצרים, וכן כתב בספורנו].
אך הטעמים פיסקו וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין׀ מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל / וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה. ומשמע שהענן האיר את הלילה ולא עמוד האש!
ובביאור הדבר מצאנו שלושה אופנים. א. ויאר אינו הארה אלא לשון החשכה שנטל הענן מן הלילה את מעט האור שיש בו [כן פירשו כמה מפרשים, וביניהם ר' יונה ן' גנאח, וראב"ע שחלק עליו בחריפות וכתב ששם חושך לאור ואור לחושך]. ב הענן החשיך למצרים בְּכֶפֶל, כמו במכת חושך, וע"י זה 'האיר את הלילה שהיה נראה הלילה אור לעומתו [פנים יפות]. ג. אותו הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ שהחשיך למצרים בצדו האחד, הוא עצמו האיר את הלילה לצד ישראל [תרגום 'יונתן' וירושלמי]. ע"כ מהספר תורת הטעמים

על המלה בְּכֶפֶל הערתי
א"ה: כך הניקוד המקובל ומצאנו במקרא ניקוד זה בסמיכות, איוב מא ה מִֽי־גִ֭לָּה פְּנֵ֣י לְבוּשׁ֑וֹ בְּכֶ֥פֶל רִ֝סְנ֗וֹ מִ֣י יָבֽוֹא:
בלשון המקרא מצאנוהו בזוגי ישעי' מ ב כִּפְלַ֖יִם בְּכָל־חַטֹּאתֶֽיהָ: בלשון המשנה מופיעה המלה כפל, ושם הניקוד הוא כָּפֵל על משקל גָּדֵר ודומיו. והראיה מצורת המלה בכינוי גוף. צורת מלה זו בתלמוד בבלי
1. קידושין יח א מכלל דעבד עברי נמכר ונשנה, והתניא: בגניבתו - ולא בכפילו
2. קידושין סא ב כפילו גרם לו.
3. בבא קמא סה א וחומשו עולה לו בכפילו, דברי רבי יעקב;
4. בבא קמא קח א או דלמא עלויה חד ממונא קפיד רחמנא דלא נשלם עלה חומשא וכפילא, והכא נמי חד ממונא הוא? תיקו. בעי רב פפא: תרי חומשי או תרי כפילי בחד גברא,
מכל אלה מוכח שמלה זו בנפרד ניקודה הוא כָּפֵל! לולא כן היה צ"ל כִּפְלוֹ או כִּפְלָא. יתכן שכאן היה עדיף 'כפליים' או 'בכפלים'.
תֵּ֣ן לְ֭חָכָם וְיֶחְכַּם־ע֑וֹד
אליהו
 
הודעות: 312
הצטרף: 15 אפריל 2013, 11:55

חזור אל טעמי המקרא ודקדוקי קריאה

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: Google [Bot] ואורח אחד

cron