קץ האב / נתן אלתרמן
זה אביך. זה אביך על מיטת הברזל.
את ניגשת אל חשכת פינתו.
ויראך לבלי שוב. ויחזק מברזל.
ולא נסתתרה בינתו.
הוא שאל לך מתוהו חליו. מעבי
מחשכיו הוא שאל לך. מוכה עד חך
ואת באת ותגידי אבי, אבי,
ויחזק מברזל ויחייך.
ותדעי כי ניטל הדיבר מאביך.
והכביד המחנק. וייגע.
רק עיניו החיות על פנייך הוליך,
כאילו ידו בך נגעה.
כי קרבה הרעה מכל הרעות.
כי שטפה עד צוואר ותעלע.
אלייך שפתי האב נעות,
וקול האב לא יישמע.
כוחותיו שיכלו לעמל הנשימה
ופניו הטובעים בעינוי,
מתונים וצלולים. כל עוד בו נשמה
אין תמורה לטיבו ושינוי.
גם מבעד לחולי המר מן הבור
מחשבתו לא תדע לה מנוחה.
זה הרגל האבות לחשב ולספור
ולדאוג דאגת המחר.
זה הרגל האבות לא לומר נואש,
רק לומר דברי איש ואב.
זו חיות ישותם שחדרה כעש
בעומקי היומיום ופרטיו.
ממאה ייעקר ונפל כרות,
ובאחרון לא יוכל היכנע.
קשים, קשים האבות למות,
כאלון הקשה היקרע.
את הישירי מבט בו. כי זו שעתו.
את אמרי לו כי רע וכי צר.
גם היום, בת, יוצא כל דבר מפשוטו
אך למוות, ולא למליצה.
את רואה איך גוחן על עיניו החיות
האומן המפיל בעתה:
החולי הדייקן, מפרק החוליות
ומתיר הריקמה, תא לתא.
את רואה: המוטל על גבו לא צעק,
לא רעד. לא הניע גבה.
כך, באלם עיקש, עד עפר ועד דק,
נלחמים השוכבים על גבם.
אבל גם בשכבו נטול קול ומזור,
ובקרבך אליו, צעד צעד,
עוד נדמה לו כי ה ו א הנקרא לעזור
ואת המבקשת סעד.
זה הרגל האבות הקדמון והתם.
זו שבועה שבינו ובינך.
את זיכריה. הרבה יישכח וייתם.
אבל ב ה תגדלי את בנך.
עוד עלייך כעב ירד זכר האב,
להזכיר ביום דין ופקודה,
כי ליבו שאהב ובשרו שכאב
אחרונים בעולם לבגידה.
היפרדי. כי בא סוף. הוא מביט בך. עד קץ
נוצצו אישוניו החיים.
כי האב לא ימות. כי הוא אב לאין קץ.
כי שאולה יירד חיים.
אפלו הפנים וחשכו הרואות,
בכי לטוב לך מאח ומרע.
שפתי האב אינן נעות,
אך קול האב יישמע