פרשת ויקרא- מהי זכותו הגדולה של העני?/אהובה קליין.

חידושים על פרשיות השבוע

פרשת ויקרא- מהי זכותו הגדולה של העני?/אהובה קליין.

הודעהעל ידי אהובה קליין » 14 מרץ 2018, 00:13

פרשת ויקרא- מהי זכותו הגדולה של העני? :o :?: :?: :?:
מאת: אהובה קליין.
אחד הנושאים בפרשה: הקרבת קורבן מנחה לה' כפי שהכתוב מתאר: "וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה--סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. וֶהֱבִיאָהּ, אֶל-בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, עַל כָּל-לְבֹנָתָהּ; וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, הַמִּזְבֵּחָה--אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה. וְהַנּוֹתֶרֶת, מִן-הַמִּנְחָה--לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו: קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, מֵאִשֵּׁי יְהוָה".[ויקרא ב' א-ג]
השאלות:
א] מדוע כתוב: "וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב "?
ב] מהי מהות המנחה?
תשובות.
"וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב"
רש"י מסביר: כי המילה "נֶפֶשׁ" לא נאמרה בכל הקרבנות ,אלא במנחה, כי מי שמתנדב להביא קורבן מנחה - הוא העני, אמר עליו הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו [מנחות ק"ד]
"אמר רבי יצחק: מפני מה נשתנית מנחה? שנאמר בה: "נפש"? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני [שהרי אין לו בהמות] מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני" [מנחות ק"ד]
בעל הטורים מבהיר: נאמר: "נֶפֶשׁ "- בקורבן מנחה - כי קורבן זה בא על ידי נפשו של המקריב, היות וקורבנו של העני בא מתוך טרחתו על ידי מסירות נפש עד שהוא משיג את הקורבן.
האדמו"ר רבי שניאור זלמן מלאדי[מייסד חסידות חב"ד] מן הכתוב במשלי:
"זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה"[משלי כ"א, כ"ז] מסיקים חז"ל: כי קרבן ללא תשובה אין באפשרותו לכפר [זבחים ז', ע"ב] אך הוראה זו של חז"ל אינה כוללת את קורבן מנחה שאינו כלול ב"זבח" כפי שאומר ר' שמעון במסכת מנחות [ג', ע"ב]"שאין המנחות דומות לזבחים"
מנחת עני - שהיא בניגוד לשאר הקורבנות - מכפרת אפילו בלא תשובה של האדם המקריב ומדוע? היות ומשך כל שנות חייו של העני - נחשבות לו - לתשובה אחת גדולה ומתמשכת.
רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש] מסביר: בדרך כלל קורבן מנחה מורה על מתנה אשר באמצעותה מכיר הנותן במקבל כאדון לגורלו, הוא מביע את תלותו במקבל ובנוסף מכניע ומשעבד את עצמו לכוח המנהיג אותו. המביא את המנחה לה'- מכיר בכך שהכול מאת הבורא וברצונו הם נשארים אצלו בתור הלוואה - ולכן הוא מכניע את עצמו בפני אלוקים ומוכן לציית להוראותיו.
על כן, לעומת קורבנות בהמה ועוף ששם נמסר הדם - הנחשב לנפש עצמה, ומוקרב על המזבח -כתכלית להתקרב לבורא עולם. שם הנפש עצמה היא הקורבן!
לא כן במנחה! הנפש אינה הקורבן אלא המקריב!
במנחה –"נפש החפצה לבטא את תשוקתה לקרבת ה' על ידי מתנת הכנעה..."
"שפת אמת" מסביר: גם את הרעיון של קודמיו: כי עצם דרכו של העני -שמתנדב להביא קורבן מנחה ,מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את נפשו, שהרי במשנה כתוב על עולת בהמה :"ריח ניחוח" ועל קורבן העוף -"ריח ניחוח" וכן נאמר גם על קורבן המנחה- "ריח ניחוח"
מכאן שאין הקב"ה מסתכל על גודל הקורבן - אחד מרבה והשני ממעיט- אין מטרת הקורבן, הגודל והערך ,אלא עצם העובדה שהעני מביא קורבן נדבה מן הצומח ואינו קופץ מעל מדרגתו ויכולתו הכלכלית, כמו שנאמר: "טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ" [קהלת ד' ,ו]
הכוונה על פי רש"י: "טוב מלא כף נחת" – עדיף להיות קונה נכסים מעט ומיגיעתו שיהא בהן נחת רוח ליוצרו- מאשר אחד ש "ממלא חפנים" - נכסים הרבה בעבירה שהוא עמל וגורם לעצבות רוח לפני המקום.
עצם הרצון שלו להביא את קורבן המנחה-אפילו שהוא מעט- נחשב כאילו הקריב את נפשו!
מהות המנחה.
על פי רש"ר: ישנם חמישה מיני מנחות הנזכרים בפרשתנו: מנחת סולת, שני מיני מאפה תנור- [חלות ורקיקין],מחבת ומרחשת.
חמשת המנחות מורכבות מסולת, שמן ולבונה ,אך עיקר המנחה- הסולת ואילו- השמן והלבונה- הם תוספות. קמח סולת- מסמל את המחיה ומייצג את כל הנכסים הגשמיים שחיי האדם תלויים בהם. המסקנה: שהסולת מסמלת את ההכנעה המביעה שהתנאי לעצם קיומנו נמצא בידי אלוקים- שאליו אנו מגישים את המנחה. ועצם הוספת הלבונה והשמן- מביעים את העשירות המתווספת למחיה הפשוטה. כמו שנאמר: "שָׁמֵן חֶלְקוֹ"[חבקוק א', ט"ז]
הלבונה היא בעלת ריח טוב והיא מסממני הקטורת היא מביעה את "שביעות הרצון" שזוהי ברכה בפני עצמה שהרי יתכן שאדם נהנה מכל מיני דברים בעולם הזה, אך למעשה אינו מרוצה! הלבונה היא: חלק העומד בפני עצמו של הקורבן- וזאת בנוסף לסולת הבלולה בשמן.
מהמילים: "נפש כי תקריב" ניתן להסיק שקורבן מנחה הנדבה מוגבל לאדם יחידי כפי שנאמר במסכת מנחות [נ]
"הכול באין בשותפות, לא סילק הכתוב, אלא מנחה שנאמר: "נפש" . כל שאר הקורבנות, אפילו יונה אחת, יכולים שניים, או יותר להקריבם בשותפות, היוצא מן הכלל היחיד הוא מנחה שנאמר: "נפש" [היינו נפש אחת]
שאר הקורבנות, הבאים מן החי , מסמלים את האדם שמוטל עליו למלא תפקיד והקורבן מסמל את הנפש יחד עם הגוף - אך דבר זה משותף לכולם- כי עם ישראל צריכים להיות מאוחדים ברוח, בנפש ובגוף ולכן מספר בלתי מוגבל של אנשים יכולים להתאחד במתן קורבן אחד.
כמו שנאמר: "כל ישראל ערבים זה לזה"!
בניגוד לקורבן ציבור, קורבן מנחה אינו מסמל את האיש היחיד, אלא את האמצעים לקיומו הכלכלית ושביעות רצונו. שהרי ה' מספק את המחיה לכל אחד ואחד וכאן מתגלה היסוד של ההשגחה הפרטית של ה'.
במסכת[מנחות ק"ד] נאמר: אין שניים מתנדבים עישרון אחד" וזאת כי כל אדם ואדם מקבל את ה"עישרון"- המיועד לו מאת הקב"ה.
וצריך להיזהר שלא לתת פחות משיעור המנחה שהרי אם חסר מן העישרון אפילו חלק קטן - הרי המנחה פסולה.
המנחה היא כמו "המן" שירד לעם ישראל במדבר ונאמר על המן: "עומר לגולגולת" [שמות ט"ז, ט"ז] ועוד נאמר: "והעומר עשירית האיפה הוא" [שם ט"ז, ל"ו] מנושא ירידת המן במדבר גם אנו לומדים על ההשגחה הפרטית שישנה על כל אחד ואחד ולכן ניתן לומר שהמנחה היא הרחבה של ה"מן" כי השורש של המילה "מן"- מנה הקרוב למילה "מנח" מכאן שהמנחה- היא המנה שהוקצתה מה' לכל אדם ואדם באופן נפרד. ולכן על ידי שהאדם מקריב את הסולת מבטא את הרעיון שהלחם המהווה מקור חיים הוא בעצם ה"מן"
לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להבין מדוע הקב"ה מעריך את העני המביא מנחה מן הצומח - כפי יכולתו והוא נחשב כאילו הקריב את נפשו.
עצם היותו כה עני במשך תקופה ארוכה - הזכות שלו היא שגם אם לא עשה תשובה, נחשב לאחד שעשה תשובה!
בימינו, אין עניין הקורבנות נהוג, ובהעדר בית המקדש אנו נוהגים להתפלל לבורא עולם –דוגמת תפילת דוד המלך:
"וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְהוָה עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ". [תהלים ס"ט, י"ד]
יהי רצון שכל תפילותינו יתקבלו במרומים, אמן ואמן.
אהובה קליין
 
הודעות: 365
הצטרף: 16 אפריל 2013, 22:22

Re: פרשת ויקרא- מהי זכותו הגדולה של העני?/אהובה קליין.

הודעהעל ידי כוכב-דוד » 14 מרץ 2018, 08:25

מתוך הזוהר הקדוש פרשת בלק דף קצה ע"א, עם תרגום:

(במדבר כ''ב) וְעַתָּה לְכָה נָא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה וְגוֹ'. רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (תהלים קב) תְּפִלָּה לְעָנִי כִּי יַעֲטוֹף וְגוֹ', תְּלַת אִינּוּן דִּכְתִּיב בְּהוּ תְּפִלָּה. וְאוֹקְמוּהָ מִלָּה דָּא, (אבל מלה דא) חַד הֲוָה מֹשֶׁה, וְחַד הֲוָה דָּוִד, וְחַד עָנִי, דְּאִתְכְּלִיל בְּהוּ, וְאִתְחַבָּר בְּהוּ. וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב (חבקוק ג) תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָבִיא, הָא אַרְבָּע אִינּוּן. אֶלָּא חֲבַקּוּק לָאו בְּגִין תְּפִלָּה הֲוָה, וְאַף עַל גַּב דִּכְתִּיב בֵּיהּ תְּפִלָּה, תּוּשְׁבַּחְתָּא וְהוֹדָאָה אִיהוּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל דְּאַחֲיָא לֵיהּ, וַעֲבַד עִמֵּיהּ נִסָּיוֹן וּגְבוּרָן, דְּהָא בְּרֵיהּ דְּשׁוּנַמִּית הֲוָה.



רַבִּי אַבָּא פָּתַח, (שם קב) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְגוֹ'. שְׁלֹשָׁה הֵם שֶׁכָּתוּב בָּהֶם תְּפִלָּה. וּבֵאֲרוּ דָבָר זֶה (אבל דבר זה) - אֶחָד הָיָה מֹשֶׁה, וְאֶחָד הָיָה דָּוִד, וְאֶחָד עָנִי, שֶׁנִּכְלָל בָּהֶם וְהִתְחַבֵּר בָּהֶם. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי כָּתוּב (חבקוק ג) תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא - הֲרֵי אַרְבָּעָה הֵם? אֶלָּא חֲבַקּוּק לֹא בִגְלַל תְּפִלָּה הָיָה, וְאַף עַל גַּב שֶׁכָּתוּב בּוֹ תְּפִלָּה, תִּשְׁבַּחַת וְהוֹדָאָה הִיא לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עַל שֶׁהֱחֱיָהוּ וְעָשָׂה אִתּוֹ נִסִּים וּגְבוּרוֹת, שֶׁהֲרֵי בֶּן הַשּׁוּנַמִּית הָיָה.


אֲבָל ג' אִינּוּן דְּאִקְרוּן תְּפִלָּה. (תהלים צ) תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים, תְּפִלָּה דָּא דְּלֵית כְּגִינֵיהּ בְּבַר נָשׁ אַחֲרָא. (תהלים פו) תְּפִלָּה לְדָוִד, תְּפִלָּה דָּא אִיהִי תְּפִלָּה, דְּלֵית כְּגִינֵיהּ בְּמַלְכָּא אַחֲרָא. תְּפִלָּה לְעָנִי, תְּפִלָּה אִיהִי מֵאִינּוּן ג'. מַאן חֲשִׁיבָא מִכֻּלְּהוּ. הֲוִי אֵימָא תְּפִלָּה דְּעָנִי. תְּפִלָּה דָּא, קָדִים לַתְּפִלָּה דְּמֹשֶׁה. וְקָדִים לַתְּפִלָּה דְּדָוִד, וְקָדִים לְכָל שְׁאַר צְלוֹתִין דְּעָלְמָא.



אֲבָל שָׁלֹשׁ הֵן שֶׁנִּקְרָאוֹת תְּפִלָּה: (תהלים צ) תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים, תְּפִלָּה זוֹ שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ בְּאִישׁ אַחֵר. תְּפִלָּה לְדָוִד, תְּפִלָּה זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ בְּמֶלֶךְ אַחֵר. תְּפִלָּה לְעָנִי, תְּפִלָּה הִיא מֵאוֹתָן שָׁלֹשׁ. מִי חֲשׁוּבָה מִכֻּלָּן? הֱוֵי אוֹמֵר תְּפִלַּת הֶעָנִי. תְּפִלָּה זוֹ קוֹדֶמֶת לִתְפִלַּת מֹשֶׁה, וְקוֹדֶמֶת לִתְפִלַּת דָּוִד, וְקוֹדֶמֶת לְכָל שְׁאָר תְּפִלּוֹת הָעוֹלָם.


מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּעָנִי אִיהוּ תְּבִיר לִבָּא. וּכְתִיב, (תהלים לד) קָרוֹב יְיָ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְגוֹ'. וּמִסְכְּנָא עָבִיד תָּדִיר קְטָטָה בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָצִית וְשָׁמַע מִלּוֹי. כֵּיוָן דְּצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ, פָּתַח כָּל כַּוִּי רְקִיעִין, וְכָל שְׁאַר צְלוֹתִין דְּקָא סַלְּקִין לְעֵילָּא, דָּחֵי לוֹן הַהוּא מִסְכְּנָא תְּבִיר לִבָּא, דִּכְתִּיב תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטוֹף. כִי יִתְעַטֵּף מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי כִי יַעֲטוֹף. אֶלָּא אִיהוּ עָבִיד עִטּוּפָא לְכָל צְלוֹתִין דְּעָלְמָא, וְלָא עָאלִין עַד דִּצְלוֹתָא דִּילֵיהּ עָאלַת.



מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהֶעָנִי הוּא שְׁבוּר לֵב, וְכָתוּב (שם לד) קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְגוֹ'. וְהֶעָנִי עוֹשֶׂה תָמִיד קְטָטָה בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב וְשׁוֹמֵעַ דְּבָרָיו. כֵּיוָן שֶׁמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, פּוֹתֵחַ כָּל חַלּוֹנוֹת הָרְקִיעִים, וְכָל שְׁאָר הַתְּפִלּוֹת שֶׁעוֹלֶה לְמַעְלָה, דּוֹחֶה אוֹתָן אוֹתוֹ עָנִי שְׁבוּר לֵב, שֶׁכָּתוּב תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף. כִּי יִתְעַטֵּף צָרִיךְ לוֹ לִכְתֹּב! מַה זֶּה כִי יַעֲטֹף? אֶלָּא הוּא עוֹשֶׂה עִטּוּף לְכָל תְּפִלּוֹת הָעוֹלָם, וְלֹא נִכְנָסוֹת עַד שֶׁנִּכְנֶסֶת תְּפִלָּתוֹ.


וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר, יִתְעַטְּפוּן כָּל צְלוֹתִין, וּצְלוֹתָא דָּא תֵּיעוּל לְגַבָּאי. לָא בָּעֵינָא הָכָא בֵּי דִּינָא דִּיְדוּנוּן בֵּינָנָא, קַמָּאי לִיהֱווּ תַּרְעוּמִין דִּילֵיהּ, וַאֲנָא וְהוּא בִּלְחוֹדָנָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְיָיחָד בִּלְחוֹדוֹי, בְּאִינּוּן תּוּרְעָמִין, בְּהַהוּא צְלוֹתָא, דִּכְתִּיב וְלִפְנֵי יְיָ יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ. לִפְנֵי יְיָ וַדַּאי.



וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָ הוּא אוֹמֵר: יִתְעַטְּפוּ כָּל הַתְּפִלּוֹת, וּתְפִלָּה זוֹ תִּכָּנֵס אֵלַי. אֵינִי רוֹצֶה כָּאן בֵּית דִּין שֶׁיִּדּוֹן בֵּינֵינוּ. לְפָנַי יִהְיוּ תַּרְעוֹמוֹת שֶׁלּוֹ, וַאֲנִי וְהוּא לְבַדֵּנוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְיַחֵד לְבַדּוֹ בְּאוֹתָן הַתַּרְעוֹמוֹת, בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה, שֶׁכָּתוּב וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ. לִפְנֵי ה' בְּוַדַּאי.


כָּל חֵילֵי שְׁמַיָא שָׁאַלִין אִלֵּין לְאִלֵּין, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַאי אִתְעֲסַק, בְּמַאי אִשְׁתְּדַּל. אַמְרִין, אִתְיַחֲדָא בְּתִיאוּבְתָּא בְּמָאנִין דִּילֵיהּ, כֻּלְּהוּ לָא יָדְעוּ מָה אִתְעָבִיד מֵהַהוּא צְלוֹתָא דְּמִסְכְּנָא, וּמִכָּל אִינּוּן תּוּרְעָמִין דִּילֵיהּ. דְּלֵית תִּיאוּבְתָּא לְמִסְכְּנָא, אֶלָּא כַּד שָׁפִיךְ דִּמְעוֹי בְּתוּרְעָמוּ, קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. וְלֵית תִּיאוּבְתָּא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא כַּד מְקַבֵּל לוֹן, וְאוּשְׁדוּ קַמֵּיהּ וְדָא אִיהִי צְלוֹתָא, דְּעָבִיד עִטּוּפָא לְכָל צְלוֹתִין דְּעָלְמָא.



כָּל חֵילוֹת הַשָּׁמַיִם שׁוֹאֲלִים אֵלֶּה לְאֵלֶּה: בַּמֶּה מִתְעַסֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? בַּמֶּה מִשְׁתַּדֵּל? אוֹמְרִים: מִתְיַחֵד בְּעֶרְגָּה בַּכֵּלִים שֶׁלּוֹ. כֻּלָּם לֹא יוֹדְעִים מַה נַּעֲשֶׂה מִתְּפִלַּת אוֹתוֹ עָנִי וּמִכָּל אוֹתָן תַּרְעוֹמוֹתָיו. שֶׁאֵין תַּאֲוָה לֶעָנִי אֶלָּא כְּשֶׁשּׁוֹפֵךְ דִּמְעוֹתָיו בְּתַרְעֹמֶת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְאֵין תַּאֲוָה לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אֶלָּא כְּשֶׁמְּקַבֵּל אוֹתָם וְנִשְׁפָּכִים לְפָנָיו. וְזוֹהִי תְפִלָּה שֶׁעוֹשָׂה עִטּוּף וְעוֹטֶפֶת כָּל תְּפִלּוֹת הָעוֹלָם.


מֹשֶׁה צַלֵּי צְלוֹתֵיהּ, וְאִתְעַכָּב כַּמָה יוֹמִין בְּהַאי תְּפִלָּה. דָּוִד חָמָא, דְּכָל כַּוִּין, וְכָל תַּרְעֵי שְׁמַיָא, כֻּלְּהוּ זְמִינִין לְאַפְתְּחָא לְמִסְכְּנָא, וְלֵית בְּכָל צְלוֹתִין דְּעָלְמָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָצִית מִיָּד, כִּצְלוֹתָא דְּמִסְכְּנָא, כֵּיוָן דְּחָמֵי הַאי, עָבֵד גַּרְמֵיהּ עַנְיָא וּמִסְכְּנָא, פָּשַׁט לְבוּשָׁא דְּמַלְכוּתָא, וְיָתִיב בְּאַרְעָא כְּמִסְכְּנָא, אָמַר תְּפִלָּה. דִּכְתִּיב, תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה יְיָ אָזְנְךָ עֲנֵנִי. וְאִי תֵּימָא אֲמַאי. בְּגִין כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דָּוִד, וְלָאו מַלְכָּא אַנְתְּ, וְשַׁלִּיטָא עַל מַלְכִין תַּקִּיפִין, וְאַתְּ עָבִיד גַּרְמָךְ עָנִי וְאֶבְיוֹן. מִיַּד אַהְדָּר צְלוֹתֵיהּ בְּגַוְונָא אַחֲרָא, וְשָׁבַק מִלָּה דְּאֶבְיוֹן וְעָנִי, וְאָמַר שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי. וְעִם כָּל דָּא כֹּלָּא הֲוָה בֵּיהּ בְּדָוִד.



מֹשֶׁה הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, וְהִתְעַכֵּב כַּמָּה יָמִים בִּתְפִלָּה זוֹ. דָּוִד רָאָה שֶׁכָּל הַחַלּוֹנוֹת וְכָל שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם, כֻּלָּם מְזֻמָּנִים לְהִפָּתֵחַ לְעָנִי, וְאֵין בְּכָל תְּפִלּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב מִיָּד כְּמוֹ לִתְפִלַּת הֶעָנִי. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת זֶה, עָשָׂה עַצְמוֹ עָנִי וּמִסְכֵּן. פָּשַׁט לְבוּשׁ הַמַּלְכוּת וְיָשַׁב עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ עָנִי וְאָמַר תְּפִלָּה, שֶׁכָּתוּב (תהלים פו) תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה ה' אָזְנְךְ עֲנֵנִי. וְאִם תֹּאמַר לָמָּה? בִּגְלַל כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דָּוִד, וְלֹא מֶלֶךְ אַתָּה, וְשׁוֹלֵט עַל מְלָכִים חֲזָקִים, וְאַתָּה עוֹשֶׂה עַצְמְךְ עָנִי וְאֶבְיוֹן?! מִיָּד הֶחֱזִיר תְּפִלָּתוֹ לְגָוֶן אַחֵר וְעָזַב דְּבַר אֶבְיוֹן וְעָנִי, וְאָמַר שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי. וְעִם כָּל זֶה, הַכֹּל הָיָה בְּדָוִד.
הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי, כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם (תהלים כה, ה).
סמל אישי של המשתמש
כוכב-דוד
 
הודעות: 793
הצטרף: 07 אפריל 2013, 00:29
מיקום: ירושלים

Re: פרשת ויקרא- מהי זכותו הגדולה של העני?/אהובה קליין.

הודעהעל ידי אהובה קליין » 20 מרץ 2018, 23:15

יישר כוח!
אהובה קליין
 
הודעות: 365
הצטרף: 16 אפריל 2013, 22:22


חזור אל פרשת השבוע

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו 5 אורחים

cron